אחד בשביל כולעם

אפשר להתחיל את הסיפור הזה מהסוף, או כמעט מהסוף:

עלמה ישבה על אחד משלושים הכיסאות בסלון ביתה. לידה ישבה אמא שלה. כל שאר הכסאות היו ריקים. שולחן גדול היה צמוד לקיר ועליו קערות עם פירות וממתקים. בלונים וקישוטים אחרים היו תלויים בשרשראות על התקרה.

בדיוק ברגע שבו החליטה עלמה ללכת למיטה בחדר שלה ולבכות קצת, נשמעה דפיקה בדלת ושתי בנות עמדו בפתח. הן הגישו לעלמה מתנות עטופות והסתכלו במבט נחרד על הסלון הריק.

"אף אחד לא הגיע?" שאלה אודליה במבוכה.

"אתן הגעתן," אמרה אמא של עלמה והזמינה אותן פנימה.

אודליה ומאיה ג. נכנסו בחוסר רצון. עכשיו עלמה היתה צריכה לשבת איתן ולא יכלה ללכת לבכות על המיטה שלה. במשך עשר דקות הן כירסמו וופלים ואז קמו, איחלו מזל טוב והלכו.

סוף סוף יכלה עלמה להיכנס לחדר שלה ולסגור את הדלת.

**שבועיים לפני כן**

היא נראתה דווקא נחמדה. זה היה קצת מוזר שהיא הצטרפה אליהם אחרי תחילת השנה, אבל היא הסבירה שבית הספר שבו התחילה את השנה ממש לא התאים לה והיא ביקשה לעבור.

"איך קוראים לך?" שאל ליאור.

"עלמה," היא ענתה ובהתחלה אף אחד לא חשב על הבעיה. אבל בהפסקה הראשונה ליהי נזכרה לשאול: "אלמה באל"ף?"

"לא, בעי"ן."

"אוי," אמרה ליהי והלכה להסתודד עם החברים שלה.

אחרי חמש דקות היא חזרה. "מה שם המשפחה שלך?"

"עיני," ענתה עלמה, הפעם בגמגום. היא כבר הבינה שמשהו לא בסדר.

ובאמת, ליהי אמרה שוב: "אוי," והלכה.

*אחד בשביל כולם*

לא לכל הכיתות בבית ספר "רום" היה שם. כלומר, קראו להן כיתה א'1, ג'4, וכך הלאה, אבל זה לא בדיוק שם.

רק לכיתה ד'3 היה שם מיוחד משלה. "אחד בשביל כולם". נכון, זה שם ארוך וקצת מסורבל. אף מורה אף פעם לא אמרה: ""בוקר טוב, כיתת 'אחד בשביל כולם'". למעשה השם היה אפילו יותר ארוך: "אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד", אבל לרוב הם הסתפקו רק בחלק הראשון של המשפט.

התלמידים החליטו על השם הזה לפני שנתיים, אחרי שאורי קרא את הספר "שלושת המוסקטרים". מיכל המורה כתבה את הסיסמה של המוסקטרים על הלוח והם גילו דבר מדהים: השמות של כל הילדים בכיתה מתחילים באותיות של המשפט היפה הזה.

באל"ף היו איתמר, אורי, אודליה, אריאל ואביגיל, במ"ם היו מיכל המורה, מיכאל הילד ושתי מאיות, וכך בכל האותיות. רק לנועה לוי ולנעה כהן לא היה נו"ן, אז מיכל הציעה ללכת לפי שמות המשפחה שלהן.

וכך אימצה הכיתה את השם המיוחד ונראה שמהרגע שהחליטו עליו, הכיתה הפכה אפילו עוד יותר מגובשת מקודם.

כולם היו כל-כך מאושרים מכך שכל השמות מתאימים לשם הכיתה. אפילו כשורד עזבה והשאירה את הו"ו ללא ילדה, הם טענו שהכיתה מורכבת גם מילדים שהיו ועזבו. ורד תישאר חלק מהכיתה גם אם היא גרה בעיר אחרת. אבל הם לא חשבו על האפשרות האחרת: שלכיתה תגיע תלמידה חדשה עם שם שלא מתאים.

זה לא שהם לא ניסו. בהפסקה הגדולה אמר לה איתמר: "לימי, את באה לשחק במגרש?"

בהתחלה היא התעלמה ממנו כי לא הבינה שהוא פונה אליה, אבל הוא עמד מולה ושוב אמר: "לימי, את באה?" והיא שאלה בפליאה: "למה אתה קורא לי ככה? קוראים לי עלמה."

"סתם," משך איתמר בכתפיו, "חשבתי שזה כינוי נחמד." אבל הוא כבר לא הציע עוד פעם שתבוא.

*מלמה*

כיתה ד'3 היא כיתה טובה. התלמידות והתלמידים בה הם ילדים ממש חברותיים ונחמדים. אף אחד לא עשה חרם על עלמה או משהו כזה. הם היו מנומסים ואדיבים, אבל היה ברור שמשהו מפריע, שהיא לא באמת שייכת. המשפט "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד" היה תלוי מעל הלוח, אבל לקח שבוע שלם עד שעלמה הבינה שזה שם הכיתה ושיש כאן בעיה. מה היא אמורה לעשות? לשנות את השם שלה ל"מלמה" כדי להתאים לכיתה?

"חבל שלא קראתם לי אלמה, באל"ף," אמרה לאמא שלה אחר צהריים אחד, אחרי יום לימודים שאת כל ההפסקות שלו בילתה בתוך הכיתה, קוראת ספר.

"למה?" שאלה אמא, "חשבתי שאת אוהבת את השם שלך."

"אוהבת," ענתה עלמה, "אבל מסתבר שהוא לא מתאים לכיתה החדשה שלי."

היא סיפרה את הסיפור ואמא פערה עיניים נדהמות: "איזו שטות! בגלל שם?"

"אני פשוט לא מתאימה להם," אמרה עלמה.

"אני בטוחה שאת טועה," אמרה אמא, "את פשוט ילדה חדשה ולוקח זמן להשתלב. יש לי רעיון. בואי נחגוג את יום ההולדת שלך לכל הכיתה אצלנו בבית. זה כבר יגבש אתכם ויסדר את העניינים."

*יום הולדת*

אף אחד מהילדים בכיתה לא החליט שלא לבוא למסיבת יום ההולדת של עלמה בכוונה. באותו יום שישי דור נסע לסבתא וסבא שלו בצפון, ליאור נסע לסוף שבוע באילת, מעין לא הרגישה טוב, לשגיא הגיעו אורחים. כמעט לכולם היתה סיבה די טובה לא להגיע. אף אחד לא הודיע לעלמה או להורים שלה. מה זה כבר משנה שילד אחד או ילדה אחת לא מגיעים?

אחרי שאודליה ומאיה ג. הלכו, אמא של עלמה סדרה את הסלון בלב כבד. היתה לה ילדה אחת עצובה מאוד סגורה בחדר ובערך 10 טון וופלים מיותרים בבית. היא ניסתה לשכנע את עלמה ללכת לבילוי משפחתי לכבוד יום ההולדת שלה, אבל סוף השבוע נהרס לגמרי.

"אני רוצה לעבור כיתה," אמרה עלמה בדמעות ביום שבת בבוקר. עומר, אחיה הגדול הגיע לחופשה מהצבא. כששמע על מה שקרה הציע: "אולי תעברי לכיתה שהשם שלה הוא "נתקענו אחד עם השני". לפחות שם תהיה האות עי"ן בשביל השם שלך."

לעלמה נפלט צחוק בין הדמעות. אח שלה תמיד ידע להצחיק אותה. אבל ביום ראשון בבוקר היא התפתלה מכאבי בטן רק מהמחשבה שתצטרך לפגוש את חבריה לכיתה ואמא הסכימה שתישאר בבית.

*כולם בשביל אחד*

כל הילדים בכיתת "אחד בשביל כולם" חזרו לבית הספר מהחופשות והבילויים בסוף השבוע. הם פטפטו בהתרגשות וסיפרו אחד לשני  על החוויות שלהם. גם מאיה ג. ואודליה סיפרו מה קרה ביום שישי ביום ההולדת העצוב של עלמה.

"אבל באמת לא יכולתי לבוא!" אמר ליאור בהתמרמרות, "מה אני אשם?"

"גם אני!" אמרה מיד חמוטל, למרות שהיא פשוט שכחה מההזמנה ליום ההולדת.

"טוב, כשהיא תבוא נבקש ממנה סליחה ונסביר מה קרה," הציעה אביגיל.

אבל עלמה לא באה.

"מישהו יודע איפה עלמה?" שאלה מיכל בשעה השלישית.

כולם הסתכלו אחד על השני במבוכה ומשכו בכתפיים.

"אוקיי, מי מתנדב להתקשר אליה ולהעביר לה את שיעורי הבית?" שאלה מיכל, כמו תמיד כשמישהו לא הגיע לבית הספר. אף אחד לא הצביע.

"מה קורה לכם?" התפלאה מיכל, "אני צריכה להזכיר לכם איך קוראים לכיתה הזאת?"

ואז סיפרה מאיה ג. גם למיכל המורה מה קרה ביום שישי. הילדים אף פעם לא ראו את המורה שלהם חיוורת כל-כך.

"אבל זאת לא אשמתנו!" ניסה שגיא להגיד.

"וגם השם שלה לא מתאים לשם של הכיתה." הוסיפה נעה כהן את מה שכולם חשבו.

"וזה מה שחשוב?" שאלה מיכל, "שהשם יתאים לשם הכיתה?"

"כן, זה חשוב," אמרה אביגיל.

מיכל נאנחה. "בסדר, אם זה חשוב – אז זה מה שנעשה…"

*כולעם*

גם למחרת כאבה לעלמה הבטן, אבל הפעם אמא לא הסכימה שתישאר בבית. היא התלבשה באיטיות, לקחה את התיק וכל הזמן העיפה מבטים מתחננים לכיוון אמא שלה. אבל שום דבר לא עזר והיא יצאה לכיוון בית הספר.

הדרך משער בית הספר לכיתה היתה כמו נצח. עלמה ממש פחדה מהרגע שבו תפגוש את הילדים. היא ניסתה להתכווץ תוך כדי הליכה.

היא נכנסה לכיתה בראש מורכן. רעש חזק הקפיץ אותה במקומה והיא הרימה את מבטה בבהלה. כל הילדים בכיתת ד'3 קיבלו את פניה בקריאות "מזל טוב!" ו"הפתעה!" כמה בנות ניגשו אליה וחיבקו אותה. הכיתה היתה מקושטת בסרטים ובבלונים ועל שולחן המורה היו מונחים עוגה ובערך 10 טון וופלים שהיו מוכרים לה מיום שישי. הכסא שלה היה מקושט בפרחים.

"פספסנו את המסיבה ביום שישי, אז החלטנו להעביר אותה לכאן," אמר איתמר.

"אנחנו מצטערים," לחשה לה חמוטל.

מסיבת יום ההולדת הכיתתית של עלמה היתה מסיבה נהדרת. כל ילדה וילד בירכו אותה לפי התור (אריאל: "שתאכלי הרבה ממתקים ושלא יהיו לך חורים בשיניים"). ורק כשכיבתה את הנרות על העוגה וזקפה את ראשה בחיוך, ראתה עלמה את השלט מעל הלוח, השלט החדש שעליו עבדו הילדים כל יום אתמול:

"אחד בשביל כולעם

כולעם בשביל אחד."

עוד סיפורים לילדים >>>

אבל איך תדעו כשיעלה סיפור חדש באתר?

הרשמו כאן ונעדכן אתכם!

שתפו

פייסבוק
וואטסאפ
אימייל
להדפסה

תגובות

3 תגובות

  1. סיפור מקסים ומרגש!
    חיפשתי סיפורים להקריא לבן ולבנות שלי לפני השינה והגעתי לאתר הזה.
    תודה על סיפורים קלילים וחמודים עם מסרים טובים. מזכיר לי ספרים שהייתי קוראת כילדה ואת התמימות של פעם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן