אין פיות בעולם

רותם וגלי רבות אם יש או אין פיות בעולם והן יוצאות לחפש אותן בגינה. ימצאו או לא?

"אין פיות בעולם," אמרה גלי.

"יש פיות בעולם." לא היה ברור אם הסנטר של רותם רועד בגלל שהיא עצובה מהמילים האיומות של אחותה או כי היא כועסת עליה.

"רק תינוקות מאמינות בפיות," אמרה גלי.

"אמאאא!" קראה רותם, "גלי אומרת שאין פיות בעולם!"

אבל אמא היתה בחדר אחר ולא שמעה, או שמעה ולא ענתה.

"אז אם את כל כך בטוחה – תראי לי פיה. נו, את לא יכולה," גלי הסתכלה לכל הכיוונים, היה ברור שהיא כבר רוצה לעזוב את אחותה הקטנה וללכת לעשות משהו יותר מעניין.

"אני כן יכולה," אמרה רותם, " פשוט הפיות גרות בגינה, לא בבית. אנחנו צריכות לצאת החוצה."

"אמא, אנחנו יכולות לצאת לגינה?" רותם צעקה, אבל מסתבר שאמא כבר היתה בסלון.

"אי אפשר, יורד גשם," אמרה אמא והרימה מהרצפה מכונית צעצוע.

רותם הסתכלה על החלון הגדול. "בכלל לא יורד גשם."

אמא הסתכלה גם היא.

"איזה קטע," אמרה, "באמת לא יורד גשם. אז צאו לגינה ועוד מעט אצטרף אליכן. אני צריכה לעקור את שיח הוורדים. הוא מת לגמרי. אבל אל תצאו לרחוב, כן?"

"אני צריכה לעשות שיעורי בית," רטנה גלי, "אין לי זמן לצאת איתך לגינה ולחפש פיות שלא קיימות."

"הן כן קיימות," מילמלה רותם בזמן שגלי פתחה את התיק והוציאה ממנו מחברת.

"אני יכולה לצאת לבד?" שאלה את אמא.

לפני שאמא הספיקה להגיד שלא, גלי פלטה קריאת הפתעה. "וואו! איזה צחוק, לא זכרתי שכבר עשיתי את שיעורי הבית! בטח עשיתי הכל בהפסקה ושכחתי כי זה כל כך משעמם."

היא סגרה את המחברת והכניסה אותה בחזרה לתיק.

"טוב," אמרה לרותם, "נצא טיפה, עד שכבר הפסיק הגשם."

"יששש!" צעקה רותם.

"תנעלו מגפיים, רטוב בחוץ," אמרה אמא שהחזיקה בידיה ערימת בגדים וצעצועים.

רותם נעלה את המגפיים אבל גלי לא מצאה את המגפיים שלה.

"אם היית שמה דברים במקום, היית מוצאת אותם!" כעסה אמא, "אי אפשר לצאת עם נעלי ספורט, הדשא רטוב."

אבל רותם כבר עמדה על הדשא בחוץ. "בכלל לא רטוב, אמא, תראי!"

אמא הסכימה להוציא רגל בנעל בית החוצה אל הדשא. לא היתה עליו אף טיפה. "איך זה יכול להיות?" מילמלה, "כל היום ירד גשם."

"אז גלי יכולה לצאת ככה?" התעקשה רותם ואמא משכה בכתפיה. "כן, אוקיי."

גלי עמדה על הדשא הירוק, היא עשתה את עצמה מסתכלת לכל כיוון וצחקה אל רותם. "נו, תראי לי פיה אחת. אבל זה יהיה קשה כי הן לא קיימות."

"רגע, אני מחפשת," אמרה רותם. היא לא עמדה כמו אחותה במקום אחד. היא הלכה אל קצוות הגינה והביטה בתשומת לב על העלים הגדולים של הפילודנדרון. "תחפשי גם את," אמרה לאחותה הגדולה.

גלי הוציאה לשון בזלזול, אבל התיישבה על הברכיים והסתכלה על האדמה.

"איזה מוזר," אמרה פתאום, "בחיים לא ראיתי נמלים שהולכות בעיגול." רותם התקרבה אליה וגם היא ראתה את המחזה המשונה. במקום ללכת בשורה ישרה על שביל האבן, חבורת נמלים הלכה אחת אחרי השניה בעיגול שאינו נגמר.

אנא יצאה החוצה עם מגפיים וכפפות הגינה שלה.

"אמא, תראי," אמרה גלי והצביעה על הנמלים. אבל לאמא לא היה זמן להסתכל.

"אני חייבת לעקור את השיח הזה לפני שיחשיך," אמרה ולקחה את האת מהמחסן.

רותם המשיכה להסתכל מקרוב בכל צמח בגינה. היא חייבת למצוא פיה לפני שיצטרכו להיכנס לארוחת הערב. מדי פעם משך את עיניה נצנוץ מיוחד, אבל זה היה רק אגל מים או רסיס זכוכית קטנטן.

"אני לא מאמינה!" רותם וגלי הרימו את ראשן. אמא שלהן כמעט אף פעם לא הרימה כך את הקול.

"מה קרה?" שאלה גלי.

"תראו," אמרה אמא.

היא עמדה מול שיח הוורדים שמת מזמן והצביעה עליו בפה פעור. ורד כתום יפהפה פרח עליו.

"איך זה יכול להיות?" אמא שפשפה את פיה באצבע ונראתה שקועה במחשבות.

"סתם חשבת שהוא נבל," אמרה רותם, "הוא חי."

"אבל…" אמא גמגמה.

"לא סיפור גדול," אמרה גלי. היא עדיין חשבה על הנמלים המשונות, אבל כבר לא מצאה אותן בחושך היורד.

"פשוט… זה שיח ורדים לבנים," אמרה אמא כשפנתה להחזיר את האת למחסן, "אני חייבת לשאול את עידו אבא של עלמה איך זה יכול להיות. הוא גנן. סליחה, אדריכל נוף."

היא נעלה את המחסן והורידה מידיה את הכפפות.

"יאללה, ארוחת ערב," אמרה לבנות.

"לא, עוד קצת!" התחננה רותם. היא כל כך רצתה להראות לאחותה פיה!

"מה יש לאכול?" שאלה גלי.

"אני אעשה סלט חצילים מהיר," ענתה אמא ונכנסה הביתה, "תיכנסו עוד כמה דקות."

"אוף," אמרה רותם, "אני לא אוהבת חצילים."

"גם אני לא," אמרה גלי.

"בואי נבדוק אם לוורד הכתום יש ריח," הציעה רותם ולהפתעתה גלי הסכימה. הן התקרבו לשיח הנבול עם הוורד עליו. זה באמת היה פרח מופלא ביופיו. בזהירות, כדי שלא יתלש, קירבו אליו את האף ושאפו את ריחו בשאיפה עמוקה. היה לו ריח מתוק ועשיר.

"בואו לאכול!" נשמע קולה של אמא מהבית. הן חלצו את הנעליים ליד הדלת ונכנסו למטבח. שתי חביתות זהובות חייכו אליהן מהצלחת.

"הי, אין סלט חצילים?" שאלה גלי.

"מסתבר שכל החצילים נגמרו. בכלל לא זכרתי שבישלתי אותם," אמרה אמא, "אבל גם חביתות וסלט ירקות זה בסדר, לא?"

"בסדר גמור," אמרו רותם וגלי וצחקו.

"אז בסוף לא ראינו פיות," אמרה רותם בזמן הארוחה. זה קצת העציב אותה.

"לא נורא," אמרה לה גלי, "קשה לראות אותן. אולי נצליח מחר."

סוף.

עוד סיפורים לילדים >>>