הספריה השכונתית היתה מקום די נעים, אבל דניאל רתח מכעס על זה שהיה צריך לבלות בה את אחר הצהרים.
הוא היה יכול לשחק עם החברים שלו בכדורגל!
הוא היה יכול לראות טלויזיה!
הוא היה יכול לנגן בגיטרה, לאמץ גור חתולים, לעשות גילגולים וקפיצות על המיטה של אמא ואבא. כל דבר היה יותר טוב מלהכין שעורי בית משעממים כל כך. לא היתה לו בעיה עם שיעורי בית בחשבון או באנגלית, אבל תמרה המורה ביקשה מהם להמציא ולכתוב מעשיה. איזה שיעורי בית מטופשים! דניאל ישב בחדר האחורי של הספריה ומולו ספר אוסף מעשיות האחים גרים וניסה להבין איך כותבים מעשיה.
הוא לא שם לב אבל שני שולחנות לידו ישבה גליה מהכיתה המקבילה עם אותו ספר. אותה אף אחד לא הכריח לשבת בספריה בערב הסתיו. בחוץ כבר החשיך למרות השעה המוקדמת ולגליה לא היה אף מקום אחר שרצתה להיות בו. את שיעורי הבית גמרה מזמן, אבל לא היו לה חברות או חברים ובבית היה לא נעים כבר הרבה זמן. אז כל אחר צהרים היא ישבה בספריה וקראה ספרים. וככל שהעלילה היתה רחוקה יותר מהחיים שלה, כך היה יותר טוב.
כל אחד מהם היה שקוע בעצמו ובספר שמולו. גם הספרנית היתה שקועה בעובדה שהיא צריכה למהר הביתה כדי לאסוף את הילדה שלה מהמטפלת ולהכין לה ארוחת ערב. לכן, בשעה שש בדיוק, קמה ממקומה, התמתחה, העיפה מבט על הספריה הריקה, כיבתה את האור בחדר, שלפה צרור מפתחות גדול מתיקה, יצאה מהספריה וסגרה את הדלת הכבדה מאחוריה. אחר כך נעלה אותה בשני סיבובי מפתח, נכנסה למכונית הקטנה שלה, שמחה שהיא התניעה כבר בניסיון השני ונסעה משם.
אלה בדיוק היו הדברים שעשתה הספרנית. מה היא לא עשתה? היא לא בדקה את החדר האחורי של הספריה, שבו ישבו גליה ודניאל.
שבע דקות אחרי שש התמתח דניאל והחליט שהמעשיה שכתב תספיק בהחלט למשימת שיעורי הבית. הוא קרא את מה שכתב במחברת שלו:
היה היתה נסיכה, היה היה נסיך, היה היתה מכשפה רשעית.
המכשפה לא רצתה שהנסיכה והנסיך יתחתנו, אבל הם התחתנו בכל זאת
וחיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
דניאל סגר את הספר ופנה לצאת מהספריה. להפתעתו ראה שהחדר שמוביל אל היציאה חשוך לחלוטין. הוא לא היה ילד פחדן, אבל מראה הספריה החשוכה העביר לו צמרמורת בעורף. יכול להיות שהוא נשאר כאן לבד? למרבה ההקלה הבחין בילדה שישבה לידו. הוא ידע שהם לומדים באותו בית ספר, אבל לא היה לו מושג איך קוראים לה.
"אה… סליחה?" פנה אליה.
גליה הרימה את ראשה. "מה? סוגרים?" אמרה בעצב.
"אני חושב שכבר סגרו…" קולו של דניאל רעד קצת.
גליה קמה ממקומה. דניאל שם לב שהיא בכלל לא נראית מודאגת. להיפך, עיניה נצצו כאילו מישהו הכין לה הפתעת יום הולדת משמחת במיוחד.
"אני לא מאמינה…" אמרה אחרי שחזרה מהחדר החשוך. "זה בדיוק מה שחלמתי עליו… שינעלו אותי בספריה ללילה שלם…"
היא לא מאמינה? דניאל לא האמין! על מה היא מדברת?
"יש לך טלפון?" שאל דניאל. בדיוק היום שכח את הטלפון שלו בבית. איזה מזל רע!
"אה, כן…" אמרה הילדה ונשמעה ממש מאוכזבת. היא חיטטה בתיק שלה והוציאה מכשיר חדש ויקר למראה. היא הושיטה אותו לדניאל.
"את לא רוצה להתקשר להורים שלך?" התפלא, אבל היא כבר התישבה במקומה הקודם וחזרה לקרוא בספר.
"לא במיוחד, אבל אתה יכול להתקשר. ידעתי שזה טוב מכדי להיות אמיתי."
טוב? דניאל לא הבין איך היא יכולה לדבר כך, אבל הוא משך בכתפיו. מה שחשוב הוא שיש לה טלפון. הוא ניסה להדליק את המכשיר.
"אני לא מצליח," הושיט לה בחזרה את הטלפון, "איך מדליקים אותו?"
גליה לקחה אותו לידיה, לחצה פה ושם ולחרדתו של דניאל שוב אורו עיניה. "הוא לא טעון! נגמרה לו הסוללה," אמרה בחיוך.
"מה נעשה?" שאל דניאל בחרדה.
"בטח יש כאן טלפון," אמרה גליה בחוסר ענין והמשיכה לקרוא.
ברור, טפח דניאל על מצחו, איך לא חשב על זה קודם? הוא גישש למצוא את מתג האור לחדר החשוך. הוא לא מצא אותו בשום מקום.
"תגידי," פנה לבסוף אל הילדה שקראה בשלווה, "את לא רוצה לצאת מכאן?"
"לא דחוף לי," אמרה. "אמממ… אתה קצת מפריע לי לקרוא, אתה מוכן להיות יותר בשקט?"
וואו! היא היתה מרגיזה! "איך קוראים לך בכלל?" שאל.
"גליה," אמרה.
"אני דניאל."
"אוקיי," משכה בכתפיה, "מדליקים את האור משם," אמרה והצביעה על הקיר.
דניאל לחץ על המתג בהקלה. אור לבן הציף את החדר החשוך וסינוור אותו. לרגע היה נדמה לו שהוא רואה צל חומק בין מדפי הספריה ונעלם בלחשוש באחד המעברים. הוא שפשף את עיניו. בטנו השמיעה קול קרקור שנשמע היטב בספריה הדוממת.
"מה זה היה?" נשמע קולה של גליה מהחדר השני.
"כלום, אני רעב… זה הבטן שלי."
"בדיוק אני קוראת על ילדים רעבים," אמרה גליה, "אבל הבטן שלהם לא נשמעת כמו חצוצרה."
עיניו התרגלו לאור והוא ראה את שולחן הספרנית, ועליו – יש! יש! יש! – טלפון משרדי מיושן.
דניאל ציווה על הבטן שלו לחכות בסבלנות ומיהר אל השולחן. הוא הרים את שפופרת הטלפון והתכוון לחייג את מספר הטלפון בבית שלו, אבל ידו קפאה באמצע התנועה. המקשים של הטלפון לא נראו כמו שום דבר שהכיר. לא היו עליהם ספרות, אלא רק סימנים משונים שהעבירו עוד צמרמורת בעורפו.
מה הוא אמור לעשות עם הטלפון הזה? הוא הסתכל על השולחן המבולגן שהיה עמוס בערימות של ספרים ואז הרים מבט. על לוח השעם שעל הקיר היה שלט:
לקו חוץ יש לחייג 431
אבל איך הוא אמור לחייג ספרות אם כל מה שיש זה סימנים? הוא ניסה ללחוץ על כל המקשים. שום דבר. רק צליל חיוג מקוטע מהיר בקע משפופרת הטלפון.
עיניו חיפשו על הקיר, על השולחן, אפילו מתחתיו. פתאום נתקל בפיסת נייר מצהיבה מודבקת על המגירה העליונה של השולחן.
הוא השווה בין הסימנים על הפתק לבין הסימנים על לחצני הטלפון. כן, הוא בכיוון הנכון. אבל מה הוא אמור לעשות עכשיו? בטנו השמיעה עוד קול קרקור.
"עמליה, את מוכנה לבוא לעזור רגע?" הוא קרא לעבר החדר השני.
"שניה, אני רק גומרת את הסיפור," היא מלמלה אליו. "וחוץ מזה קוראים לי גליה."
גליה, עמליה, מה זה משנה? הוא לא יראה אותה אחרי שיצאו מכאן.
אחר כך שמע אותה סוגרת את הספר העבה בחבטה.
"מה?" שאלה באדישות כשהיתה לידו. הוא הראה לה את הטלפון המוזר. התגובה שלה היתה מוזרה אפילו יותר. עיניה נפקחו ופניה האירו בחיוך.
"וואו!" אמרה בהתפעלות. "טלפון מכושף".
"מה פתאום מכושף? זה נראה כמו טלפון מלפני מאתיים שנה."
"לפני מאתיים שנה עוד לא המציאו את הטלפון."
הוא הראה לה את הפתק המודבק על המגירה. "את חושבת שזה קשור?…"
היא התלהבה אפילו יותר. "ברור! זאת חידה! חכה שניה…"
היא שלפה עיפרון מהעירבוביה שעל השולחן והתחילה לחשב בקול רם: "ארבע… אה, זה חמש… איפה השלוש? הנה אתה…"
אחרי כמה דקות הראתה לו מה שרבטה על הנייר. "הנה, חייג את זה."
דניאל עשה כדבריה ולחץ על שלושה לחצנים:
___ ___ ___
לרגע היה בטוח ששום דבר לא יקרה.
"מה קראת שם קודם? איזה סיפור כל כך עניין אותך?" שאל את גליה בזמן שהמתין לאיזשהו צליל מהטלפון.
"הנזל וגרטל," ענתה גליה.
וכך קרה שברגע שבקע קול מהטלפון ושאל: "לאן ברצונך להגיע?" אמר דניאל לגליה: "מה זה הנזל וגרטל?"
הוא שמע את תחילת תשובתה: "נו, עמי ותמי, המעשיה על הילדים והבית שעשוי מ…" קולה של גליה נשמע לו פתאום חלש ועמום. הבזק אור עבר בספריה, מלווה בקול נפץ. כאילו התחוללה במקום סופת רעמים וברקים.
דניאל עצם את עיניו באימה.
כשפקח אותן הוא כבר לא עמד בחדר הספריה. הוא היה ביער שמעולם לא ראה. משב רוח קר חדר דרך בגדיו. גליה עמדה לידו, לבושה בשמלת שק ישנה וקרועה.
באופן מרגיז בחרה בטנו דווקא עכשיו להשמיע עוד קול קרקור.
"אני רעב," אמר בהתנצלות.
"תפסיקו כבר להתלונן! אתם כל הזמן רעבים!" הקפיץ אותו קול. ליד שני הילדים עמדו אישה וגבר רזים, לבושים גם הם בבגדים קרועים. פניה של האישה הביעו רוגז. הגבר נראה עצוב. מאחוריהם עמדה בקתת עץ ישנה ומלוכלכת. הגבר תחב לידיהם של דניאל וגליה משהו בלתי מזוהה.
דניאל השליך אותו בבהלה על הרצפה. "מה זה?"
האישה התפוצצה מכעס. "אתה זורק לחם? תרים אותו מיד! עוד מעט נצא לדרך וכדאי מאוד שיהיה לך איתך משהו לאכול."
דניאל התכופף לרצפה והרים את פרוסת הלחם הקשה והמלוכלכת.
"מה קורה פה?" לחש אל גליה. רוח קרה נשבה דרך בגדיו הקרועים.
"אני חושבת שאנחנו…"
"קדימה, הנזל וגרטל, אין לנו את כל היום. בואו אל היער."
והגבר והאישה התחילו לצעוד לתוך הסבך האפל שלפניהם.
זהו הפרק הראשון מתוך הספר החדש "היה היו", סיפור הרפתקאות על שני ילדים שמוצאים את עצמם בתוך המעשיות של האחים גרים. הספר מנוקד ומאוייר. אפשר למצוא אותו בחנות הספרים של המבוך.
הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.
