הביקור

רק שתי מילים?

רובי היתה מאוכזבת, היא יכלה להרשות לעצמה חצי דקה ושתי מילים בלבד. מה כבר אפשר להספיק להגיד בשתי מילים?

כמו כל המצאה חדשנית, האפשרות לבקר בעבר היתה יקרה מאוד. הביקורים במאדים, למשל, עלו מאות אלפי אוני בשנים הראשונות. עכשיו כמעט כל משפחה יכלה להרשות לעצמה ביקור לפחות פעם בשנה.

אבל הביקורים בעבר התאפשרו לקהל הרחב רק לפני מספר חודשים ורק העשירים ביותר יכלו לנצל את ההזדמנות המרגשת הזאת. היו כמובן איסורים רבים על כל ביקור. אסור לשהות בעבר יותר מעשר דקות. אסור להגיד לאף אחד מהעבר שהגעת מהעתיד. אסור היה אפילו להשתמש בלשון עתיד. כל מי שניסה להגיד מילים כמו "יהיה" היה מוחזר מיידית וזכותו לבקר בעבר היתה נשללת לנצח. היו כאלה שניסו להתחכם. הם תמיד נתפסו והוענשו.

רובי לא היתה מעשירי העולם. בכל זאת היא בחורה צעירה בת 120 בלבד, אבל היא קיבלה תנאים מיוחדים כי נחשבה לאחת החוקרות המבטיחות במכון. החוקרות במכון קיבלו מחיר נוח בשימוש במתקנים שפותחו בו, ו"הפתח" היה הפיתוח החדש והמרגש ביותר.

מחירי הביקורים בעבר נקבעו על פי זמן השהייה ומספר המילים שהותר להגיד. רובי יכלה להרשות לעצמה חצי דקה ושתי מילים.

לא היו לה חיים קלים, היא פילסה את דרכה למכון למרות הקשיים הרבים בדרך. היא נולדה בשנת 2024 לספירה הישנה, תקופה שעדיין היו בה מדינות ואפילו מלחמות ביניהן. לצעירים קשה להבין את המושג מלחמה, אבל רובי ידעה שבמדינה שבה נולדה, ישראל היה שמה, היו מלחמות כאלה ובני אדם ניסו אפילו לסיים זה את חייו של זה!

רובי כמעט שלא זכרה את תקופת ילדותה הרחוקה. היא ידעה שגדלה בעוני, שנאלצה לעבור מכשולים רבים בדרך להצלחה. היא זכרה במטושטש שלא היתה תלמידה מבריקה במיוחד בבית הספר, אבל בנקודת זמן מסויימת זה השתנה בזכות מורה אחת שהאמינה בה, היא לא זכרה את שמה. מישהי שראתה את היכולת הטמונה בילדה הקטנה והעצובה שהיתה. לפעמים זה כל מה שצריך כדי לחולל שינוי.

אחרי מחשבות ותכנונים, רובי החליטה שזאת נקודת הזמן שהיא רוצה לבקר בה. היא רצתה לפגוש באותה מורה שנתנה לה את הדחיפה הראשונה. בעצם היא רצתה להגיד למורה ההיא רק מילה אחת: תודה. אבל איפשרו לה שתי מילים ולכן החליטה להגיד: תודה רבה.

לא היה פשוט למצוא את נקודת הזמן המדוייקת בה השתנה מסלול חייה של רובי. למזלה היא היתה חוקרת מבטיחה בדיוק בתחום ניתוח נתונים. לאחר מספר שבועות שבהם התעמקה בנושא דרך הקלטות מצב הרוח שלה בעבר, הגיעה לנקודת זמן שנראתה הגיונית. היא החליטה להזין אותה במכונה ולקוות שאכן תמצא את המורה שנטעה בה ביטחון להמשך חייה.

בלילה לפני הביקור רובי כמעט שלא ישנה. לא עזרו התוכנות הרגילות לעידוד גלי אלפא מרגיעים. היא לא הצליחה להירדם. תהיה לה רק חצי דקה להבין איפה היא, לזהות את המורה ולהגיד לה את שתי המילים שתכננה לומר. לעומת זאת היו סיכויים משמעותיים שהיא תגיע לנקודת הזמן ולא תזהה בה כלום. הרבה אנשים שילמו ממיטב כספם וזכו רק להצצה חטופה בעבר, בלי להגיע למקום שבו בדיוק רצו לבקר. היא החליטה לא להתאכזב מדי אם זה יקרה. הכל טוב, שיננה לעצמה, החיים שלי נהדרים. זה יהיה נפלא לסגור מעגל, לראות איפה בדיוק הם השתנו לטובה, אבל גם אם לא אצליח, לא קרה כלום.

* הביקור *

סוף סוף קראו לה להיכנס לחדר שבו היה "הפתח". רובי כבר ביקרה במקום אבל לא כלקוחה, אלא כמשתתפת בסיורים שארגנו במכון לחוקרים. היא אפילו הכירה את העובדת הצעירה שחיברה אותה למכונה והזינה את הנתונים שרובי נתנה לה.

"איזה כיף לך," לחשה לה העובדת, "אני גם חוסכת כדי לבקר, אבל יקח לי עוד המון זמן כדי להגיע לסכום."

"את תצליחי," חייכה אליה רובי.

"מוכנה?" שאלה הבחורה.

"מוכנה," אמרה רובי, נשמה נשימה עמוקה וחידדה את מוחה. היו לה 30 שניות והיא לא התכוונה לפספס אותן בגלל חוסר מיקוד.

                         * * *

רובי מצמצה במהירות באור השמש המסנוור. היא זיהתה בקלות את חצר בית הספר. היא סקרה את המקום בעיניים מכווצות. הנה היא. רובי הקטנה ישבה כמו תמיד עם ספר בשולי מגרש הכדורסל וניסתה להעמיד פנים שהכל בסדר. כאילו אף אחד בכיתה לא לועג לה. כאילו לא נכשלה באף מבחן וכשתגיע הביתה אמא שלה תקבל אותה בחיבוק ולא רק בפתק "ארוחת הצהריים שלך בסיר".

השעון תקתק

רובי עצרה את נשימתה כשראתה את המורה מתקרבת לרובי הקטנה. היא זכרה את המורה הזאת! היא שנאה את המורה הזאת! איך קראו לה? הילה? שירה? היא פחדה ממנה, מלשונה המצליפה, מהיכולת שלה לזהות מתי רובי נמצאת במצוקה ואז להשפיל אותה עוד קצת.

האם היא בעצם הדמות המיטיבה בחייה? רובי התקרבה כדי לשמוע את המילים שתגיד הילה או שירה. היא קיוותה שתספיק להודות לה.

"רובי!" קולה של המורה חתך את האוויר.

שתי הרוביות התכווצו.

"השיעור כבר התחיל, למה את כאן? אני מבינה שהתלמידה הכי גרועה בבית הספר לא צריכה ללמוד…"

רובי הקטנה בלעה את הדמעות וקמה ממקומה. "לא שמעתי את הצלצול, המורה מיכל, אני נכנסת."

"תזדרזי," אמרה המורה (מיכל!) והביטה אל רובי הגדולה בחשדנות, "ומי את?"

"מורה מחליפה," אמרה רובי במהירות. היא הסתכלה על המורה המפחידה שנראתה לה עכשיו, בעיניים של בוגרת, קצת פחות מפחידה והרבה יותר מעוררת רחמים. כתם שומני גדול דהה על חזית החולצה שלה. המורה מיכל הסתובבה בלי לענות והלכה לכיוון בניין בית הספר.

השעון תקתק

רובי הקטנה ורובי הגדולה הסתכלו זו על זו. היה קשה לראות עד כמה הילדה נראתה מכווצת ומפוחדת. נשארו פחות מעשר שניות לביקור ורובי הבינה שכבר לא תצטרך להגיד שום דבר לאף מורה. היא רק רצתה להביט בדמותה כילדה. ואז, רגע לפני שהילדה הסתובבה כדי לחזור לכיתה, אמרה לה בשקט, בלי לחשוב הרבה, את מה שחשבה: "את מדהימה".

רובי הספיקה לראות את המבט הנדהם על פניה של הילדה, את הכתפיים שהזדקפו בתנועה כמעט בלתי מורגשת. ואז נזכרה שהיא מאחרת, סובבה אליה את הגב ורצה אל בניין בית הספר. אם היתה מחכה אפילו שניה נוספת היתה יכולה לראות את המורה המחליפה המסתורית נעלמת מהמקום.

*רובי הקטנה*

היא נכנסה לשיעור באיחור מתנשמת מהריצה. כל התלמידים מחאו לה כפיים בלעג והמורה כעסה. אבל פתאום לא היה לה אכפת. היא הרגישה נפלא. שתי המילים שאמרה אותה מורה מחליפה הצליחו לחדור דרך חומת האומללות שלה. היא האמינה להן. היא באמת מדהימה, והכל יהיה בסדר. היא התיישבה במקומה בחיוך. הכל יהיה בסדר.

עוד סיפורים לילדים >>>

אבל איך תדעו כשיעלה סיפור חדש באתר?

הרשמו כאן ונעדכן אתכם!

שתפו

פייסבוק
וואטסאפ
אימייל
להדפסה

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן