המבוך שתי דקות – פרק 12 ואחרון

לפרק הקודם >>>

לפרק הראשון >>>

אחרי חצי שנה

אמיר טיפס לאט במדרגות. הוא היה עייף, הוא היה רעב, הוא היה יכול לאכול שני סירים של קובות תוך כדי שינה.

איפה הוא שם את המפתחות? הוא חיטט כמה דקות בתיק העמוס עד שמצא אותם ופתח את הדלת.

"אני בבית!" הכריז ושמע מיד את הקול של אחותו האהובה מהמטבח: "מעניין לי את הנחיריים!"

"מה קורה?" הוא זרק את התיק לרצפה וחיפש על הכיריים את שני סירי הקובות שחלם עליהם.

"יש שניצל טבעול," אמרה אלה.

אמיר פיהק. "איזה מזל שחופשת סוכות מתחילה היום," אמר. "למרות שיש לי טונות של שיעורי בית."

"אני כבר גמרתי את שיעורי הבית שלי לחופש," אמרה אלה. כמה אופייני.

מאז שהצליחו לצאת מהמבוך ולחזור לחיים הרגילים שלהם, כמעט שלא דיברו על מה שעברו. החווייה כולה היתה כמו זיכרון רחוק שקצת דהה. היו רגעים שאמיר חשב שזה היה חלום, אבל אז כשהיה אומר משהו כמו: "אני צריך לשירותים." אלה היתה עונה לו: "תיכנס, יהיה מעניין." ושניהם היו צוחקים.

הם לא סיפרו לאמא ואבא שום דבר. כשחזרו, אמיר פשוט הוציא את שתי המעטפות הסגורות מהכיס האחורי שלו ושם אותן על השולחן במטבח. כשאמא חזרה מהעבודה היא קראה בהתרגשות לאמיר ולאלה: "קיבלתם תשובות מבית הספר לאומנויות!"

הם יצאו מחדריהם ועמדו שם, לא נרגשים במיוחד, כשאמא פתחה את המעטפות ואמרה בגאווה לאמיר שהוא התקבל. ואז פתחה את התשובה של אלה ואמרה שהיא ברשימת המתנה.

"את רוצה שאתקשר אליהם?" שאלה אמא, "אני בטוחה שאפשר לעשות משהו."

ואלה אמרה שלא, לא צריך. זה בסדר גמור.

עכשיו ישבו אמיר ואלה במטבח ואכלו שניצל טבעול עם קטשופ.

"לא שאלת את השאלה הנכונה," אמרה פתאום אלה.

"נכון," הסכים אמיר, "יש משהו לקינוח?"

"לא זה," אלה עיקמה את האף.

האמת שלאמיר היו מספיק חידות בשביל חיים שלמים. לא התחשק לו לשבור את הראש.

"לא שאלת איך היו הבחירות היום," אמרה אלה וכבר פתחה את ארון הממתקים כדי לחפש משהו טעים.

נכון! אמיר התרגז על עצמו. איזה אח גרוע הוא! איך הוא שכח?

"נו? איך היה?" שאל במתח.

אלה והוא לא ידעו באמת מה תהיה התוצאה של הבחירות לראשות מועצת התלמידים. האם שון יבחר כמו שהמבוך הראה להם? אלה סירבה להיכנע מראש. היא הכינה מסע בחירות מושקע. אביגיל וכל החברות האחרות עזרו לה, גם אמיר הציע כמה רעיונות.

והיום היו הבחירות!

הוא ניסה לקרוא את ההבעה בפניה, היא לא נראתה שמחה במיוחד, אבל אולי זה סתם כתם הקטשופ המגוחך על הלחי שלה.

"את יודעת שזה לא באמת משנה," אמר אמיר בזהירות, "גם אם שון ניצח הפעם, את הרבה יותר טובה ממנו. בשנה הבאה תנצחי אותו."

"ברור שבשנה הבאה אני אנצח אותו," אמרה אלה.

"אז הוא נבחר היום?"

"נראה לך?" אלה קפצה ממקומה. "נבחרתי בפער עצום! אולי בגלל שלא היית שם להצביע בשבילו."

אמיר חייך. הוא ביקש סליחה אלף פעמים על ההצבעה האומללה ההיא. הוא הסביר לה שזה היה מקנאה, שנמאס לו שהיא כל הזמן מנצחת. אלה סלחה אבל ממש לא שכחה.

אמיר גמר בביס אחד את הקרמבו הראשון לעונה וקם מהכסא. הוא פתח את דלת המקרר ומצא את מה שחיפש.

"טוב," אמר כשהוא מחזיק רימון אדום בידו, "אני חייב להתחיל לעשות את שיעורי הבית. הרימון הזה לא יצייר את עצמו."

היו לו 70 ציורים של רימונים לצייר עד סוף החופש ובאופן משונה, זה מילא אותו בהתרגשות.

_ _ _

שון הלך לאט, גבו היה כפוף. התיק שלו היה כבד מכל השלטים והעלונים שהכין אבל לא זה מה שגרם לו לגרור רגליים. הוא הפסיד. הוא שוב הפסיד. הוא הרגיש את הדמעות כלואות בגרונו. כל היום העמיד פנים מול החברים שלו שזה לא אכפת לו, שהוא לגמרי בסדר. אבל הוא לא היה בסדר.

והרע מכל עוד לפניו. הוא יצטרך לעמוד מול המשפחה שלו ולהודות שהובס. הוא יראה את האכזבה על פניו של אביו, סגן ראש העיר שתכנן לרוץ בבחירות הבאות לראשות העיריה, ואת אמא שלו, עורכת הדין המצליחה, מזייפת חיוך ואומרת בקול עליז שזה בסדר, בפעם הבאה הוא יצליח.

אבל שון יראה את האמת מאחורי החיוכים המאולצים. הוא ידע שהם שואלים את עצמם איך לאנשים מצליחים כמוהם נולד ילד שלא מצליח להיבחר אפילו לראשות מועצת התלמידים בבית הספר.

הוא עמד מול שער ביתו ולא היה מסוגל אפילו להרים את היד כדי לפתוח אותו ולהיכנס. ואז, בהחלטה שהפתיעה גם אותו, הסתובב והמשיך ללכת ברחוב. לפני שהוא נכנס הביתה הוא חייב למצוא איזה פח גדול ולזרוק את שלטי הקרטון שדחף לתיק, השלטים שעליהם כתוב: "שון לראשות מועצת התלמידים".

הוא הלך במהירות, פנה ברחובות הקטנים של השכונה ונכנס לגינה הציבורית. ואז התיישב על ספסל העץ המתקלף. סביבו הלכו הורים צעירים עם ילדים קטנים. כמה אנשים התאמנו בפינת הספורט. ופתאום הוא ראה את זה: על השביל מולו היתה דלת שלא קשורה לכלום. הוא יצטרך להגיד לאבא שלו לטפל בזה. דלת באמצע השביל יכולה להיות מסוכנת. הוא קם ממקומו ונעמד מולה.

על הדלת היה כתוב:

תיכנס, יהיה מעניין

שון שלח יד אל הידית.

סוף.

עוד סיפורים לילדים >>>

שתפו

פייסבוק
וואטסאפ
אימייל
להדפסה

הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.

רוצים לקרוא עוד הרפתקאות?

בואו להכיר את הספרים שלנו:

חדש!

קלאסיקה מצחיקה של הסופר עודד בורלא לגיל הגן

54.00

הוספה לסל
ספר התבגרות מצחיק ומרגש לגיל 10+

59.00

הוספה לסל

מבצע!

קומיקס צבעוני מותח ומצחיק לגיל בית ספר יסודי

52.00

הוספה לסל
בשיתוף עם חוות החופש. סיפורים ושעשועונים לכל המשפחה

40.00

הוספה לסל

אבל איך תדעו כשיעלה סיפור חדש באתר?

הרשמו כאן ונעדכן אתכם!

תגובות

10 תגובות

  1. הסיפורים שלך מדהימים!! 🏆
    הלוואי שהיו עוד פרקים של המבוך🙌🏻
    השארת אותנו במתח בקשר לשון, הוא יכנס לדלת? מה יקרה לו בפנים?
    תודה רבה על הסיפורים🎉🎉
    מאת ארנבוני מתוקי החמוד🐇🐰

    1. תודה ארנבי קטני חמודי מתוקי החמוד!
      יש בחנויות ספר בשם "המבוך – 1 בספטמבר" שכתבתי.
      אותו מבוך עם ילדים אחרים והרפתקה אחרת.
      גם ספר המתח "החבר הכי טוב שלי" יכול להתאים (הפעם בלי מבוך). ולילדים עד כיתה ד' – הספר "היה היו" שנמצא כאן בחנות באתר.

  2. היי רינת,
    סיימנו לקרא את כל סיפור המבוך שתי דקות ונהנינו מאוד, ואחיינית שלי מבקשת למסור לך:

    סופרת יקרה, אני מאוד מעריכה את הסיפור שלך וגם מאוד אוהבת אותו. אני מחכה לשמוע גם את הסיפור שמספר מה קרה לשון. מזוהר.

    תודה רבה!

  3. אני שוב ארנבי, מתוקי, חמודי קטני, את מכינה ספרים טובים, אבל אנחנו קוראים גם את היו היו מהאתר🥂
    תודה על הסיפורים שלך🌹

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן