המבוך-שתי דקות פרק 2

סיפור חדש בהמשכים. אחרי שאמיר נכנס בדלת המבוך הוא מגיע למקום מוזר ומוכר

פרק 2 – אפיקומן

באופן מוזר אף אחד לא התייחס אליו יותר מדי. אחרי שהתיישב, דודה רעות המשיכה לקרוא בקול רם מילים מוכרות: "אילו הוציאנו ממצרים ולא עשה בהם שפטים…"

וכל האנשים בשולחן ענו: "דיינו!"

חוץ משני האמירים, הקטן והגדול. אחד היה עסוק בלהצחיק את אחותו, והשני היה פשוט בהלם.

הוא הבין שאיכשהו הגיע לליל הסדר אצלם בבית לפני כמה שנים. והכי משונה, כל האנשים לא בדיוק התעלמו ממנו, אבל גם לא ממש התייחסו אליו. אבא שלו קרא עכשיו בהגדה ומדי פעם הרים את עיניו וחייך אליו – אל אמיר הבוגר – חיוך קטן. כאילו זה הגיוני שיהיו כאן שני אמירים. 

פתאום עברה מחשבה מרגשת ועצובה בראשו, אם הוא הגיע לעבר, צריכה להיות כאן גם…

הנה היא!

סבתא שלו, אמא של אמא שנפטרה לפני שנתיים ישבה ליד סבא משה והביטה בו באהבה.

הוא כל כך התגעגע אליה. בלי לחשוב קם ממקומו כדי לרוץ אליה, אבל בדיוק באותה שניה הכריז אבא שלו שהגיע הזמן לחפש את האפיקומן וכולם קמו איתו בבת אחת מהשולחן.

"סבתא רחל," התקרב אליה אמיר הגדול וחיבק אותה. היא החזירה לו חיבוק ואמרה: "ששש… אל תעשה מזה עניין, אני תמיד איתך, עכשיו אתה צריך להסתכל מה קורה עם אמיר הקטן."

כל הילדים חיפשו את האפיקומן ברעש גדול. הם הרימו את השטיח, הסתכלו מאחורי תמונות שהיו תלויות על הקיר. אמיר לא הצליח להיזכר מי מצא את האפיקומן באותה שנה, בטח יהלי או גלעד. בינתיים הם הצליחו להחטיף מכות קטנות אחד לשני תוך כדי החיפושים. אמיר שם לב שגידי, אבא שלהם, מכוון אותם מדי פעם: "תנסו מתחת לשידה!", "חיפשתם מאחורי הפסנתר?"

כולם חיפשו (חוץ מאביגיל התינוקת שצרחה בסלקל), אבל אי אפשר היה לא לשים לב שלאלה זה חשוב במיוחד. בשבילה זה לא היה משחק. היא רצה ממקום למקום, כשאחד הילדים האחרים הלך לכיוון מסוים, היא מיהרה כדי להקדים אותו ולחפש שם לפניו. מדי פעם עצרה וסרקה את החדר בפנים חיוורות ומילמלה : "איפה זה יכול להיות?" 

"תסתכל," לחשה לו סבתא רחל והחוותה בסנטרה על אמיר הקטן.

היה משונה להסתכל על עצמו אבל הוא התאמץ. אמיר בין החמש חיפש כמו כולם, אבל נראה שהוא עושה את זה רק כי זה מה שצריך לעשות. הוא חיטט בחוסר עניין בסלסלת העיתונים, הזיז כמה ספרים בספריה, אבל בעיקר שלח מדי פעם מבטים מוטרדים לעבר אלה. 

ואז הוא ראה את זה: אמיר הקטן היה עדיין ליד הספריה וכמעט בטעות הזיז צילום משפחתי שניצב על אחד המדפים ושם זה היה! קצה של פיסת מצה עטופה בנייר.

אבל במקום לצעוק: "מצאתי!" אמיר הקטן בדק שאף אחד לא ראה אותו והזיז בתנועה קטנה את התמונה למקומה כדי שתכסה שוב את האפיקומן. ואז הלך לכיוון אלה ולחש לה: "בואי…"

אמיר הגדול הסתכל עליהם בפה פעור, הוא לא זכר את זה!

בהתחלה אלה ניסתה להתנער ממנו, "די, אמא, הוא מפריע לי…" אבל אמיר הקטן לא ויתר והוליך את אחותו לכיוון הספריה. היה קשה להראות לה מה שמצא בלי שאף אחד ישים לה אבל סוף סוף אלה הביטה לכיוון הנכון ו… מצאה את האפיקומן!

איזה רגע ניצחון זה היה! אלה החזיקה באפיקומן וצעקה, ורקדה והוציאה לשון ליהלי ולגלעד. 

"נה-נה-נה-נה-נה," אלה שרה תוך שהיא מניפה את המצה העטופה מעל לראשה.

וכולם אמרו: "כל הכבוד, אלה", "איך מצאת, אלה", "איזה אלופה את!"

את הרגע הזה אמיר דווקא זכר, את קריאות השמחה של אחותו, את דברי ההתפעלות של המבוגרים ואחר כך ממילא כל הילדים קיבלו מתנות מכל המבוגרים.

אבל איך שכח שהוא זה שמצא את האפיקומן ראשון?

ולמה החליט לתת את הניצחון הזה לאלה?

גם בלי לזכור בדיוק מה שקרה, אמיר ידע את התשובה. הוא עשה את זה כי ידע כמה זה חשוב לאחותו והאמת שאם היה מוצא את האפיקומן לפניה, היא היתה מתלוננת ומבקשת "עוד פעם", אולי אפילו היתה בוכה. ולאמיר לא היה אכפת. כל עוד כולם מקבלים מתנות, לא הזיז לו מי באמת מצא את האפיקומן, אז שאלה תהנה.

הוא הרגיש את ידיה החמימות של סבתא רחל על כתפו.

"הגיע הזמן לצאת מכאן, אתה צריך לעבור בכל המבוך, אבל כדי להמשיך הלאה אתה חייב לענות על חידה."

אמיר שנא חידות. הן היו כמו מבחנים קטנים שגם בהם נכשל. הוא זכר שעל הדלת שראה בגינה היה כתוב "המבוך", אבל לא באמת הבין על איזה מבוך מדובר.

"עכשיו אתה צריך ללכת לשירותים," סבתא רחל תקעה בו מרפק.

"אבל אני לא צריך ל—" הוא ניסה להגיד אבל היא כבר אחזה בידו ושניהם עמדו מול דלת השירותים במסדרון. מאחוריהם בסלון הילדים צעקו בהתרגשות כשקיבלו את מתנות הפסח שלהם.

על הדלת היה משהו שלא ראה מעולם: קודן עם מספרים, כמו זה שיש בכניסה לבניינים. ומעליו, על הדלת היתה כתובה שאלה:

כמה אבות יש לך בליל הסדר?

המחשבה הראשונה של אמיר היתה: מי קשקש על הדלת? אבא יכעס!

המחשבה השניה שלו היתה: מה זאת אומרת כמה אבות? אחד! אפילו עכשיו הוא היה יכול לשמוע את אבא שלו מתלהב מהרחפן שיהלי קיבל לחג.

הוא ניסה ללחוץ על הספרה 1 בקודן, קול צרצור צורם נשמע. תשובה לא נכונה.

כמה אבות יש לך בליל הסדר?

ואז הבין מה התשובה הנכונה. הוא הסתובב לכיוון סבתא רחל כדי להגיד לה אותה, אבל היא כבר לא היתה שם. הוא לחץ על הסיפרה והדלת נפתחה מולו.

להיכנס?

פתאום הרגיש דחיפה קלה בגבו (איך זה יכול להיות? הרי לא היה שם אף אחד!). הוא נכנס לחדר השירותים הקטן שהכיר כל חייו, אבל מצא את עצמו בחדר אחר לגמרי. אחר אבל מוכר.

מה קורה כאן? 

המשך יבוא…

יודעים מה התשובה לחידה?

אתם מוזמנים לכתוב אם פתרתם, אבל התשובה לחידה לא תתפרסם בתגובות כדי לא להרוס לאחרים.
לא יודעים? כדאי להתייעץ עם אחיות, הורים וחברים.
עדיין לא יודעים? תבקשו רמז מ"המבוך" ותקבלו במייל.

לפרק הבא >>

עוד סיפורים לילדים >>

שתפו

פייסבוק
וואטסאפ
אימייל
להדפסה

הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.

רוצים לקרוא עוד הרפתקאות?

בואו להכיר את הספרים שלנו:

חדש!

קלאסיקה מצחיקה של הסופר עודד בורלא לגיל הגן

54.00

הוספה לסל
ספר התבגרות מצחיק ומרגש לגיל 10+

59.00

הוספה לסל

מבצע!

קומיקס צבעוני מותח ומצחיק לגיל בית ספר יסודי

52.00

הוספה לסל
בשיתוף עם חוות החופש. סיפורים ושעשועונים לכל המשפחה

40.00

הוספה לסל

אבל איך תדעו כשיעלה סיפור חדש באתר?

הרשמו כאן ונעדכן אתכם!

תגובות

5 תגובות

    1. כתבתי את התשובה במייל ????
      ולכולם: הרמז הוא מספר האבות שיש בשיר המפורסם בהגדה של פסח

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן