פרק 8 – אמיר שעל היקר
"ששש…. שקט!"
הם נכנסו צוחקים לחדר ומיד קיבלו נזיפה מאישה שישבה מולם ליד שולחן משרדי. זה היה בסדר, הם ממילא נזכרו שאין להם הרבה סיבות לצחוק. שוב הם הגיעו למקום כלשהו שלא היה הבית שלהם.
"שבו!" פקדה האישה והם התיישבו מיד על אחד הכיסאות שהיו שם בלי לדעת איפה הם נמצאים.
מה עכשיו?
"חכו לתורכם," האישה המשיכה להיות היצור הכי לא נחמד בעולם, "מה השם?"
אמיר ואלה הסתכלו אחד על השני בשאלה. להגיד לה את השם? מי היא בכלל?
"אין לי את כל היום," האישה כיווצה את פיה ונעצה בהם מבט.
"היא מוכרת לי," לחש אמיר לאלה, אבל הוא לא הצליח להיזכר מאיפה.
"גם המקום הזה…" ענתה אלה בלחישה, "הייתי פה פעם."
"מה השם?" נזפה האישה.
"אלה שעל."
"א… אמיר שעל."
האישה הרכיבה משקפיים ותקתקה קצת במחשב שלה.
"אני רואה שכבר נשלחו אליכם המכתבים. היציאה משם, להתראות."
"מכתבים?" גמגמה אלה.
האישה קירבה את אפה למסך המחשב, עוד שניה ותתנגש בו. ואז פלטה ציחקוק לא נעים.
"אני מבינה! את בהמתנה. אוקיי, והגעת כדי לברר מה הסיכויים שלך ללמוד כאן." היא פתחה את המגירה העליונה בשולחן הכתיבה והתחילה להזיז חפצים ברעש. "שניה, אני מיד מחשבת לך."
רק עכשיו אמיר הבין איפה הם נמצאים. זאת היתה המזכירות בבית הספר לאומנויות. הוא זכר שחיכה כאן בעצבנות עם עוד עשרות מועמדות ומועמדים אחרים. כולם אז שלחו מבטים מהירים אחד לשני כדי לנסות להבין מי המתחרים שלהם ואם יש להם סיכוי. אמיר כמובן החליט שאין לו שום סיכוי, אבל זה לא הרגיע אותו אז.
האישה הניפה מחשבון עתיק שמצאה במגירה ולחצה עליו בנקישות רמות. היא נראתה מאוד מרוצה מעצמה.
"הנה, אני מחשבת מה הסיכוי שלך… שניה… פלוס.. מינוס… לחלק…" היא הרימה את ראשה בחיוך. "התשובה היא אפס."
אלה נעצה בה מבט מזועזע. האישה נאנחה.
"תשמעי ילדונת, כל שנה אותו דבר. אני מתחננת בפני ההנהלה להפסיק עם מכתבי ההמתנה האלה. הם סתם גורמים לילדים לחשוב שיש להם סיכוי ואז הם וההורים שלהם באים להטריד אותי. אז התשובה האמיתית היא שאין לך סיכוי. לא משנה את מי אבא שלך מכיר בעירייה וכמה צעקות אמא שלך תרים כאן."
"מי בכלל רוצה ללמוד כאן?" פלט אמיר בזעם. מי האישה הזאת שמדברת ככה לאחותו המוכשרת?
"היא," המזכירה הניד בראשה לכיוונה של אלה שעדיין לא הצליחה לסגור את הפה מתדהמה. "וגם אתה," היא חייכה אליו חיוך שעדיף היה אם לא היה מחויך.
"תשמעי!" אמיר קם על רגליו. המשקפיים של המזכירה נפלו לתחתית האף שלה. "היא הילדה הכי מוכשרת שיש! אתם עשיתם טעות!"
"אוי, עצרו הכל, הילד אומר שעשינו טעות. אם אתה אומר אתה בטח יודע, לא משנה שבית הספר לאומנויות לא עשה טעות אחת ב-65 השנים שהוא קיים," המזכירה כמעט נחנקה מצחוק.
"די, תפסיק, אתה לא רואה שהיא נהנית מכל רגע? בוא נלך." אמרה אלה, אבל עצרה אחרי שני צעדים לכיוון הדלת והסתובבה שוב לאישה.
"שניה, אמרת שהמכתבים נשלחו, נכון? גם של אמיר?"
"בואי נלך," אמיר הרגיש את הדם זורם לו ללחיים ומסמיק אותן.
"לא," אלה שחררה את הכתף שלה מידו, "אז איך זה שרק אני קיבלתי תשובה ואמיר עדיין לא קיבל?"
"זאת טעות." פסקה האישה.
"את רואה? אז אתם כן עושים טעויות!" הריעה אלה.
"לא חמודה, זאת טעות שלך. מכתב התשובה של אמיר שעל נשלח וגם התקבל."
אמיר הרגיש לכוד, עוד רגע השקר שלו יחשף. מכתב התשובה שעדיין לא פתח צרב את הכיס האחורי בג'ינס שלו. הישבן שלו כמעט עלה בלהבות. "בואי נלך מפה," לחש לאלה, אבל היא לא זזה ממקומה.
"כמובן שאם היתה בעיה בדואר אני יכולה לתת עכשיו לאמיר שעל את המכתב שלו," אמרה המזכירה בחיוך לא מתוק.
"כן," אמרה אלה.
"לא," אמר אמיר.
אלה פנתה אליו בפליאה: "אבל למה?"
לא היתה לו תשובה טובה לזה. באמת למה לא? עכשיו, כשידע שאלה לא התקבלה, הדחיה שלו אולי תצרוב פחות. זאת היתה מחשבה לא נעימה, אבל נכונה. לא היה אכפת לו להיכשל, הוא היה רגיל לזה.
"אוקיי," הוא משך בכתפיו.
המזכירה מהגיהנום כבר שלחה את המכתב למדפסת שטרטרה בעליזות. אלה התקרבה לשולחן.
"את אמיר שעל?" שאלה המזכירה והרחיקה את המכתב ממנה.
אלה התרחקה בצייתנות ואמיר התקרב בחוסר רצון לשולחן ולקח מידה את המכתב המקופל.
"נו?" לחשה אלה כשהמכתב היה בידו, "תפתח".
"אולי אחר כך?"
"עכשיו," התעקשה אלה ואמיר פרש את המכתב. המזכירה הביטה בהם בעיניים נוצצות כאילו היא צופה בסדרה בנטפליקס.
אמיר שעל היקר,
אנחנו שמחים לבשר לך שהתקבלת לשנת הלימודים הבאה בתיכון לאומנויות. מתוך אלפי מועמדים ומועמדות שמנסים מדי שנה, מתקבלים ללימודים בבית הספר רק עשרות ספורות. יש לך את כל הסיבות להיות גאה בעצמך!
אנא צרו איתנו קשר להסדרת הרישום ולקבלת רשימת הספרים והציוד שתזדקקו לו.
אנחנו מתרגשים איתך ומחכים לפגוש אותך כתלמיד מן המניין.
בכבוד רב,
אירית מועלם
מנהלת בית הספר לאומנויות
מקום טוב לגדול בו
אמיר הרים את ראשו מהמכתב. "זאת חייבת להיות טעות," אמר.
"וואו! דרמה משפחתית!" המזכירה מחאה כף אל כף בעונג, "אז באת להירשם?"
"לא," אמר אמיר, "להיפך, באתי להגיד שאני נרשם לבית ספר אחר ומוותר על המקום שלי."
"אמיר, לא!" אמרה אלה, אבל הוא שוב ניער את כתפו מידה.
"מעניין," נהמה המזכירה, "בואו נבדוק מי ראשון ברשימת ההמתנה…" היא הקלידה במחשב ואז הרימה ראש בחיוך, "הפלא ופלא! זאת אלה שעל!"
המשך יבוא…
הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.
3 תגובות
איזה סיפור טוב, אהבנו מאוד את הסיפור.
תודה רבה נויה 🧡 ולירי 🧡
דובי, פרה ותרנגול תקועים במבוך ומבקשים את פרק תשע שייחלץ אותנו!!! ❤️