המבוך שתי דקות – פרק 9

פרק 9 – התערוכה

לפרק הראשון >>>

לפרק הקודם >>>

המזכירה החלה להקליד במרץ במחשב שלה.

"רגע!" אמרה אלה אבל היא לא שמה לב אליה.

"אני מיד מעדכנת…" מילמלה תוך כדי הקלדה ואז…

"אוף! מחשב מטופש! זה תמיד קורה!"

אמיר ואלה לא העזו לשאול כלום. הם פשוט עמדו בבהלה וחשבו שמזכירה מקללת זה לא הדבר הכי חינוכי בעולם. סוף סוף היא הואילה להתייחס אליהם והרימה את ראשה.

"המחשב נפל. זה יקח בערך חצי שעה לאתחל אותו. אוף, למה הציוד כאן כל-כך מיושן?"

אמיר ואלה עדיין לא זזו.

"אתם מוכנים לחכות בחוץ?" נזפה בהם המזכירה בחוסר סבלנות, "אני אקרא לכם כשהמחשב יואיל לחזור לחיים."

לא היה דבר שרצו יותר מאשר לצאת משם. הם פתחו את דלת החדר ויצאו למסדרון מסוחררים מהקלה.

"אסור לך לוותר על ההרשמה שלך!" צעקה אלה על אמיר ברגע שהדלת נסגרה מאחוריהם.

"אני שומעת אתכם, תתרחקו," קולה העמום של המזכירה נשמע מהחדר ואלה הוציאה לשון לעבר הדלת הסגורה, אבל גם התרחקה אל המסדרון.

"הי, תראי, יש כאן תערוכה של התלמידים במגמה, בואי נראה," אמר אמיר. ובאמת, על קירות המסדרון היו תלויים ציורים בגדלים שנים.

"אני בחיים לא אדע לצייר ככה," נאנח אמיר שעמד מול ציור גדול בצבעי שמן עזים. ליצנים וליצניות גיחכו בצורה עליזה אבל גם קצת מטרידה. אחד מהם דיווש על חד אופן, השניה עשתה גלגלון והשלישי התכופף בגבו אליהם, פיו הצבוע אדום חייך דרך רגליו המפושקות.

מתחת לציור היה שלט קטן ועליו שם היצירה:

____ באפריל

"איזה שם משונה," אמרה אלה ואז הוסיפה: "אתה תמיד חושב שאתה לא מספיק טוב, אתה תדע לצייר ככה כשתלמד כאן."

אמיר נעלב לרגע, הוא באמת תמיד חושב שהוא לא מספיק טוב?

"אני לא אלמד כאן." אמר.

אלה משכה בכתפיה והתקדמה לציור הבא. "וואו, תראה את זה!"

זה היה רישום פחם של קבוצת נערות ונערים. אפשר היה להרגיש את הקירבה ביניהם מתנוחת גופם.

"תראי," הצביע אמיר על המבנה מאחוריהם, "ציירו אותם בחצר בית הספר." פתאום הרגיש שעולה בו גל של רצון להיות חלק מהחבורה הזאת.

מתחת לציור נכתב בשלט:

_____ בשביל כולם

"איך אני מתגעגעת לאביגיל ולדנה," לחשה אלה לידו, "אני אפילו לא יודעת אם אראה אותן שוב."

"ברור שכן," אמיר ניסה לעודד אותה. חבורת נערות ונערים עברו צוחקים על פניהם במסדרון. הם נראו לו כל כך בוגרים ובטוחים בעצמם.

"חוץ מזה את צריכה להתרגל להתגעגע אליהן. כשתלמדי כאן כבר לא תראי את החברות הישנות שלך בכל יום."

אלה הסתכלה עליו. "אני לא אלמד כאן. אני לא באמת רוצה לעזוב את החברים שלי."

"אז למה נרשמת בכלל?" שאל אמיר.

אלה התעצבנה. "אתה באמת לא יודע?"

"לא," אמר אמיר.

אלה שאפה אוויר בחוסר סבלנות. "כי רציתי ללמוד איתך, טיפש אחד!" פלטה. "אם אתה לא תלמד כאן, כבר אין לי שום סיבה. פשוט לא יכולתי לדמיין שנלמד בבתי ספר שונים."

"מה? איזה מסובך זה להיות תאומים," אמר אמיר.

"ממש," הסכימה אלה, "אבל לא הייתי מוותרת על זה בחיים."

הם התקדמו לציור הבא. נראה בו איש רגיל לגמרי מלבד אף ארוך ומגוחך שהגיע עד המסגרת. כמו כל הציורים שראו, גם זה הראה כישרון יוצא דופן. הציור היה מרהיב ומעורר חוסר נוחות.

"למה אתה בכלל נרשמת לבית הספר לאומנויות אם אתה לא מאמין שאתה יודע לצייר?" שאלה אלה.

אמיר התכווץ, זאת היתה השאלה שחשש ממנה. הוא לא יכול להגיד לה את כל האמת אבל גם לא רצה לשקר לאחותו.

"לא יודע," אמר, "רציתי לראות אם אני יכול." זה לא היה שקר.

"תראה את השמות המשונים של הציורים האלה," הצביעה אלה על השלט מתחת לציור.

___ בפה ו___ בלב

"מה זה צריך להיות, זה כמו חידה." היא הסתכלה על אמיר, "דווקא מתאים לך המקום הזה, גם אצלך הכל חידות."

"לא נכון, מה זאת אומרת?" רטן אמיר.

"למשל, למה אמרת למזכירה שלא קיבלת מכתב תשובה כשהוא היה בכיס של המכנסיים שלך כל הזמן הזה?"

אמיר פער את עיניו בהפתעה.

"מה, חשבת שאני לא יודעת? המעטפה מציצה לך מהכיס כבר שעה."

ידו של אמיר נשלחה במהירות לכיס האחורי שלו לתחוב בחזרה את המעטפה, אבל כמובן שזה היה מאוחר מדי.

"פשוט תגיד לי את האמת, אנחנו לא נצא מהמבוך הזה עד שלא תגיד לי למה ניסית להתקבל לבית

הספר הזה ולמה אתה רוצה לוותר על המקום שלך עכשיו."

לא היתה לו ברירה אלא להסתכל לאחותו בעיניים.

"נו?" אלה גילגלה את עיניה בחוסר סבלנות.

"ניסיתי להתקבל לבית ספר הזה כדי לא ללמוד איתך באותו בית ספר," הוא ירה את המילים במהירות כי פחד שיתחרט ויעצור באמצע המשפט.

"מה?" אלה נראתה פגועה, "אבל למה? מה אני מפריעה לך?"

אמיר הסתכל על כפות רגליו. "כי נמאס לי שמשווים בינינו כל הזמן. במיוחד כי את מנצחת בהשוואות האלה."

"איזה שטויות…" פלטה אלה.

"מה שטויות?" אמיר חיקה את ההורים שלהם: "למה אלה קיבלה 90 ואתה רק 65?"

היא שתקה לשניה ואז שאלה: "ולמה אתה רוצה לוותר על המקום שלך כאן?"

"כי את באמת יותר טובה ממני. את זאת שמגיע לה ללמוד כאן."

"חחח…" גיחכה אלה, "ולמה מכתבי התשובה היו בכיס שלך?"

"כי הייתי בטוח שאת התקבלת ואני לא. פחדתי לפתוח אותם." האמת יצאה לו מהפה בקלות רבה יותר. כמו ריצה בשיעור התעמלות. אולי ככל שעושים את זה יותר, זה הופך להיות יותר קל.

"אמיר שעל!" נשמע קול חד מבעד הדלת הסגורה של המזכירות, "הכנתי את מכתב הויתור שלך!"

"לא!" קפצה אלה, "הוא מתחרט, הוא אמר את זה סתם!"

"אני צריכה לשמוע את זה ממנו, שיכנס בבקשה."

אלה כבר היתה ליד הדלת וניסתה לפתוח אותה, אבל היא היתה נעולה.

"מהר," אמרה לאמיר, "אתה חייב להגיד לה שאתה מתחרט לפני שהיא תיתן לי את המקום שלך."

היא לחצה על הידית שוב ושוב. "תפתחי!"

אמיר הצביע על משהו מוכר ליד הדלת. הקודן חזר.

הקישו את הספרה הנכונה

"מה?" נאנחה אלה, "די כבר עם המבחנים האלה."

"אני יודע," אמר אמיר בשקט, "הציורים."

"מה קשור ציורים למספרים?" אלה נראתה כועסת וחסרת סבלנות.

אמיר ניגש לקודן. הוא אולי לא ידע עדיין מה החליט בקשר לבית הספר, אבל הוא כן ידע את התשובה. הוא הקיש את הספרה.

איזו ספרה הקיש אמיר?

אתם מוזמנים להיעזר בהורים, אחים, חברות ואחיות.

עדיין לא יודעים?

כתבו מייל ל-info@hamavoch.org  ותקבלו רמז במתנה

המשך יבוא…

עוד סיפורים לילדים >>>