המחברת הצהובה

כשיותם פותח את המחברת, הוא מגלה שזה יומן של ילדה מהכיתה. האם הוא מפסיק לקרוא? ובכלל, של מי היומן זה?

נגיד שאפשר להבין למה הוא פתח את היומן. זאת היתה מחברת ספירלה צהובה רגילה והוא מצא אותה על הרצפה ממש ליד הכסא שלו כשחזר לכיתה מההפסקה הגדולה. המחברת הפריעה לו להזיז אחורה את הכסא והוא הרים אותה ופתח בלי לחשוב.

אבל למה הוא המשיך לקרוא אחרי המילים הראשונות?

יומני היקר,

זה מה שהיה כתוב שם. הוא הבין שהדבר הנכון לעשות הוא לסגור את המחברת, אבל איך אפשר להפסיק לקרוא אחרי המילים האלה? אז הוא המשיך.

היום היה יום נוראי בבית הספר. סוף השבוע היה נהדר. נסענו לחברים בצפון וחוץ מזה שאחותי עצבנה אותי בדרך לשם (בחזרה היא נרדמה), היה ממש כיף. אבל בבית הספר יותם צחק על איך שאני לבושה והדביק גם את כל החברים שלו…

יותם הפסיק לקרוא וליכסן מבטים סביבו. הילדים חזרו בדיוק מההפסקה והתארגנו לשיעור ברעש. הוא ניסה להיזכר מתי צחק על הבגדים של מישהי בכיתה. אולי זה היומן של תמר? לפני שבוע הוא הצביע עליה ולעג לה על זה שבאה עם שמלה לבית הספר. מה, אנחנו בחתונה? מה הקטע? אבל זאת יכולה להיות גם הילה. הוא זכר שצחק על הנעליים הלא אופנתיות שלה. ואולי זאת הגר? חולצת הכפתורים שלה היתה מכוערת במיוחד, למה הוא צריך להתאפק ולא להגיד לה את זה? מצד שלישי (או רביעי), אולי בכלל מדובר בעלמה שמתגנדרת כל יום לבית הספר כאילו היא מלכת הכיתה. הוא ניסה למצוא במבטו כל אחת מהבנות האלה. אף אחת מהן לא הסתכלה עליו. האמת, אולי הוא גם שכח מישהי נוספת שלעג לה. הוא עשה את זה די הרבה.

ומכיוון שעדיין לא נולד היצור שיפסיק לקרוא אחרי שהבין שכותבים עליו, יותם המשיך בקריאה גם אחרי שהמורה נכנסה והשיעור התחיל. אולי היא תכתוב עליו עוד משהו? הוא לא היה צריך לחכות הרבה.

הרבה פעמים כשהמורה שואלת שאלה אני יודעת את התשובה, אבל קצת מתביישת להרים את היד ולענות. היום דווקא דיברנו בכיתה על נושא מעניין ובלי לשים לב, היד התרוממה לי ואמרתי את דעתי. ואז יותם אמר כמה מילים מעליבות וכולם צחקו. המורה השתיקה אותו וכעסה עליו, אבל נראה לי שבפעם הבאה כבר לא אצביע.

אה, זאת ליהי! חשב יותם ומשהו בבטן התכווץ לו. היא באמת היתה ביישנית. אבל אז נזכר שגם חיקה את הגר אחרי שאמרה משהו בכיתה, וגם לעלמה אמר משהו מעליב וכולם צחקו. הוא אף פעם לא חשב שיש משהו לא בסדר עם זה. הוא אהב להצחיק את כל הכיתה. זה נתן לו הרגשה טובה. למה היא לא מבינה צחוק? ומי זאת?

אתמול לא הלכתי לבית הספר. הייתי צריכה קצת מנוחה מההצקות של יותם שגורר אחריו עוד ילדים. קראתי ספר, אכלתי את ארוחת הצהריים שהשאירו לי (את קציצות הדגים נתתי לאלפרד החתול) והייתי לבד. היה לי כיף. הלואי שלא הייתי צריכה לחזור.

"יותם!" שמע פתאום קול חד וקפץ ממקומו בבהלה. כל הכיתה צחקה והוא האדים. זאת באמת לא היתה ההרגשה הכי מוצלחת. "במה אתה עסוק כל-כך? קראתי לך כבר פעמיים!" אמרה המורה.

"כ..כלום…," גימגם וכיסה את המחברת שקרא בה עם ספר הלימוד. "אני עובר על שיעורי הבית שלי…"

"זה מעניין, כי לא נתתי שיעורי בית בשיעור הקודם," המשיכה המורה להיטפל אליו ושוב כולם צחקו.

כשסוף סוף העבירה המורה את תשומת הלב שלה לאיזה תלמיד אומלל אחר, הוא לחש לגלעד שישב לידו: "תגיד, להגר יש אחות?"

"ברור," לחש גלעד בחזרה, "גליה, מהכיתה המקבילה. הן תאומות, מה, אתה לא יודע?"

"שכחתי," מלמל יותם, "ולליהי?"

"אחות קטנה, למה זה מעניין אותך?" ענה גלעד. אבל המורה הגיעה אליהם בשלושה צעדים עצבניים. שילבה ידיים ושאלה: "מה יש לך היום, יותם?"

"כלום דבר," התבלבלו לו המילים ושוב כל התלמידים צחקו. מה קורה לו?

היא לא כתבה רק עליו. היו קטעים שתיארה ריב עם ההורים שלה והיו גם סיפורים מצחיקים על חוג הג'ודו שלה. האמת, היא נראתה ליותם ממש נחמדה והוא היה סקרן לדעת מי זאת. ברגע שידע, הוא כבר בחיים לא יציק לה. פתאום עלה לו רעיון.

כשנשמע הצלצול הוא חיכה שהכיתה תתרוקן והסתכל שוב בכתב העגול והיפה ביומן. ואז ניגש לתיק של הגר ושלף ביד רועדת מחברת. אוף, זאת היתה מחברת חשבון. שוב תחב יד לתיק שלה וקיווה להוציא מחברת שתאפשר לו לבדוק את כתב היד שלה.

"יותם? מה אתה חושב שאתה עושה?" עלמה שישבה ליד הגר עמדה בפתח הכיתה. היא תפסה אותו עם יד אחת בתוך התיק של הגר!

"רק רציתי לבדוק אם יש שיעורים בתנך…" אמר ונשמע מבוהל כמו שהרגיש.

"לי נראה שרצית להעתיק שיעורי בית או משהו כזה," אמרה עלמה.

"לא, נשבע לך שלא," גמגם יותם באומללות.

"טוב," אמרה עלמה והתיישבה במקום שלה. "אני לא זזה מכאן. לא נראה לי שאפשר לסמוך עליך."

יותם חזר למקומו בתסכול. הוא רצה מאוד להמשיך את הקריאה ביומן, אבל לא העז לעשות את זה כשעלמה בכיתה. אולי זה היומן שלה? היא הוציאה כריך מהתיק שלה ואז אמרה: "אוף, אני שונאת טונה, רוצה?" והושיטה לו את הכריך.

"לא, תודה," אמר, "אני דווקא אוהב, אבל אין לי עכשיו תיאבון."

עלמה משכה בכתפיה וחייכה אליו. דווקא נחמדה. הוא הניח את המחברת הצהובה על ברכיו מתחת לשולחן והמשיך לקרוא.

יומני היקר,

אל תספר לאף אחד, אבל האמת שהוא יכול להיות ממש חכם ואפילו נחמד כשהוא לא מציק. הייתי רוצה לנסות להיות חברה יותר טובה שלו, אני רק מפחדת שהוא שוב ילעג לי

וזהו. שם נגמר היומן. היא כתבה את זה עליו? נראה שכן. יותם היה חייב לדעת מי זאת, חייב.

ושוב עלה לו רעיון. הוא הניח בזהירות את המחברת על הריצפה. מספיק רחוק ממנו כדי שלא תפחד לקחת אותה. ואז ניסה לא לנעוץ בה מבטים מסגירים מדי כשנכנסו כולם לכיתה לקראת השיעור האחרון.

ואז נכנס המורה וביקש מכולם להוציא ספרים, ואין לו מושג איך זה קרה, אבל הוא הוריד לשתי שניות את העיניים מהמחברת הצהובה וכשהסתכל שוב היא כבר לא היתה שם.

– – –

היא הכניסה את המחברת הצהובה עמוק לתוך התיק שלה ולא הצליחה להתרכז כל השיעור. היא קיוותה שאספה את המחברת במהירות בלי שיראה מי היא. היה לא פשוט לכתוב את היומן בלי יותר מדי פרטים מסגירים, כך שיוכל להיות של כל אחת מהן. כשנשמע הצלצול ללכת הביתה קמה ממקומה. "להתראות," אמר לה יותם שעבר על פני השולחן שלה וכדור קטן של התרגשות קיפץ בחזה. בדרך לדלת הוא הרים מהריצפה עט שנפל לאחת הילדות האחרות והגיש לה אותו ואז נופף לשלום לילדה אחרת. היא אף פעם לא ראתה אותו ככה. בחיוך קטן היא פנתה לצאת מהכיתה, משתדלת שלא לדלג בשמחה.

עוד סיפורים לילדים >>>