הצצה אחת קטנה

כשנוצרה פנדורה, האישה הראשונה, נתנו לה האלים מתנות רבות. בין המתנות היו סקרנות ותיבה שנאסר עליה לפתוח. אז מה אתם אומרים? פתחה או לא פתחה? זהו הסיפור הראשון בפרוייקט מיתולוגיה יוונית לילדות וילדים באתר המבוך

זאוס, אבי האלים, החליט למלא את העולם. הוא פנה לשני אחים כדי שיעזרו לו במשימה: פרומתאוס (שפירוש שמו הוא "חושב תחילה") ואמפיתמאוס ("חושב לאחר מעשה").

אמפיתמאוס ניגש בהתרגשות ליצירת בעלי החיים. הוא יצר סוגים שונים ומגוונים של יצורים מדהימים ולכל אחד מהם חילק את המתנות שקיבל מזאוס: לאחד נתן פרווה שתחמם אותו בימים הקרים, לשני נתן כנפיים שיגביהו עוף, לשלישי נתן ציפורניים חדות ולרביעי מהירות . ואז ניגש פרומתאוס ליצור את האדם. אבל אז גילה שכל מתנותיו של זאוס כבר חולקו על-ידי אחיו הפזיז ולבני האדם לא נותרו מתנות. ריחם פרומתאוס על יציר כפיו והחליט לתת לו מתנה מיוחדת. הוא התגנב למשכן האלים, גנב את האש והעניק אותה לבני האדם.

כמה כעס זאוס על הגניבה הזאת! הוא לא התכוון כלל וכלל לתת את האש יקרת הערך ליצורים החדשים על פני האדמה.

עד אז העולם התנהל לו שליו ורוגע כמו גן עדן. לא היו בו כאב, מריבות, מחסור או סבל.

זאוס החליט לנקום את נקמתו. הוא ציווה ליצור אישה מחומר וממים ולאחר שהיתה מוכנה, נתנו לה כל האלים את מתנותיהם: אפרודיטה נתנה לה יופי, אפולו נתן לה מוסיקליות וכישרון לרפא, אבל את המתנה המעניינת מכולן נתן לה הרמס: הוא נתן לה סקרנות, ואז שם בידיה תיבה ופקד עליה לא לפתוח אותה לעולם. שמה של האישה היה פנדורה: "בעלת כל המתנות".

פרומתאוס הזהיר את אחיו לא לקבל מתנות מהאלים, אבל לא פלא שכאשר ירדה פנדורה אל הארץ, התאהב בה אמפיתאוס מיד. כמה מקסימה היא היתה!

הם חיו ביחד בביתו של אמפימתאוס ואהבתם היתה גדולה. והתיבה? היא היתה מוצבת באחד החדרים ובכל פעם שפנדורה עברה על פניה, אמרה לעצמה: אסור לפתוח…אסור לפתוח…וכמובן שככל שעבר הזמן לא יכלה לחשוב על שום דבר אחר.

התיבה הסגורה כישפה אותה, ריתקה אותה. מה יש בתוכה? בודאי יש בה משהו יקר במיוחד. משהו שאין לאף אחד בעולם. משהו שפנדורה צריכה.

בכל יום עמדה פנדורה ליד התיבה, ליטפה את המכסה הסגור ודמיינה מה יכול להיות בתוכה. לאט לאט הפסיקה לאכול ואיבדה את מצב רוחה הטוב. היא כבר לא ניגנה לאמפימתאוס בערבים, רק שוטטה בבית הגדול וניסתה להתרחק מהתיבה הנהדרת.

הסקרנות כירסמה בה מבפנים. היא לא מצאה הנאה בשום דבר חוץ מבמחשבות על התיבה הסגורה. כמה מאושרת בודאי תהיה כאשר תפתח אותה לבסוף! בטוח שבתיבה נמצא הדבר האחד שפנדורה צריכה. היא לא ידעה מהו, אבל היתה בטוחה שהוא מחכה לה בתיבה.

יום אחד, כשאמפימתאוס לא היה בבית, עמדה פנדורה ליד התיבה, כהרגלה. מה כבר יכול לקרות? שאלה את עצמה, אפתח את התיבה לסדק צר ואציץ רק הצצה אחת קטנה ואז אסגור מיד. אף אחד לא ידע לעולם.

פנדורה אחזה במכסה התיבה והרימה אותו. רק סדק צר נפער, אבל זה היה מספיק.

מתוך התיבה התרומם נחיל מזמזם של כל צרות העולם: ענן של חולי ומחסור התפזר באוויר, כאב ושנאה, אסונות ועצב. רק שבריר שניה היתה התיבה פתוחה,  אבל שבריר שניה היה מה שנחוץ. הצרות התפזרו בעולם בקול שקשוק וזמזום רוחש רע.

פנדורה סגרה את התיבה בחבטה. מה עשיתי? חשבה באימה. בדיוק אז הגיע אמפימתאוס בריצה. "מה עשית?" שאל בצער עמוק. ואז הגיע גם פרומתאוס אחיו. "מה קרה?" שאל בצעקה.

פנדורה הצביעה על התיבה ללא מילים.

"אמרתי לך לא לקבל מתנות מהאלים!" אמר פרומתאוס לאחיו, "ועכשיו מאוחר מדי. העולם התמלא בסבל." פרומתאוס ניגש לתיבה הסגורה.

"זו היתה רק הצצה קטנה," מלמלה פנדורה בחרטה.

לתדהמתה פתח פרומתאוס את התיבה.

"מה אתה עושה?" שאלה אותו.

"אני בודק אם נשאר בתיבה משהו שיעזור לבני האדם להתמודד עם הצרות שיצאו אליהם." ענה פרומתאוס.

במבט ראשון נראתה התיבה ריקה. נראה שכל האסונות נדחקו לצאת החוצה במהירות רבה ושום דבר לא נשאר מאחור. אבל אז, בתחתית התיבה, ראה פרומתאוס יצור קטן ומפרפר. זו היתה התקווה. פרומתאוס הפיח בה רוח חיים ובמשק כנפיים פרחה התקווה החלושה, עפה לה והתפזרה בעולם. ומאז, גם כאשר מתמודדים בני האדם עם צרות ומכאובים, תמיד נמצאת איתם התקווה שעוזרת להם להתמודד.

עוד סיפורים לילדים וילדות >>>