הרפתקה – חלק ראשון

איתמר מתחיל שנת לימודים חדשה, אבל הכל נראה לו רגיל, משעמם, שגרתי. הוא מחליט לעשות דברים קצת אחרת, לא כמו תמיד. סיפור בשלושה המשכים

פרק 1 – סאבאבה

איתמר הסתכל שוב בסרטון שאביגיל שלחה לו. רק לפני שלושה שבועות היא ישבה מולו ובכתה.

"אני לא רוצה לנסוע! אני אברח מהבית. איך הם מחליטים דבר כזה בלי לשאול אותי?" 

כל החופש הגדול הוא היה צריך לנחם אותה וניסה לגרום לה להרגיש טוב יותר. "תראי שיהיה בסדר, את תתרגלי, זאת חוויה מדהימה. תהיה לך הרפתקה".

אבל הוא בעצמו לא האמין למה שאמר. החברה הכי טובה שלו מאז שנפגשו בגיל שלוש בגן מעיין לא תהיה איתו בשנת הלימודים הבאה. היא והמשפחה שלה עברו לארצות הברית, למקום שקוראים לו קונטיקט, והאמת היתה שגם הוא וגם אביגיל חשבו שזה איום ונורא.

"יהיו לך חברים חדשים," הוא אמר, מה שגרם לה לפרוץ בבכי מחודש.

"איך יהיו לי חברים אם אני לא יודעת אנגלית???" הוא אף פעם לא ראה אותה בוכה ככה.

"תדברי איתם בפנטומימה. את מעולה בפנטומימה."

ככל שניסה להצחיק אותה, כך היא בכתה יותר.

הוא הריץ את הסרטון מהתחלה בפעם המאה. אביגיל צילמה את עצמה מנסה ללמד כמה בנות מילים בעברית.

"סבבה איז קול," אמרה אביגיל בסרטון והבנות חזרו אחריה במבטא אמריקאי: "סאבאבה"  וכולן התפוצצו מצחוק.

"חבל על הזמן איז גרייט, וורי גוד," המשיכה אביגיל והבנות חזרו אחריה: "האבאל אלה סאמאן." ושוב צרחו מצחוק.

איתמר ראה שהן יושבות בגינה עם דשא ענקי. מאחוריהן אפשר היה לראות חלק מהבית של אביגיל. הוא אף פעם לא ראה בית כזה יפה. בסרטונים הקודמים ששלחה לו היא צילמה את החדר שלה ("סוף סוף חדר לבד בלי תמר," אמרה וקפצה על המיטה הגדולה) ואת המטבח ("יש כאן אוכל שאני לא מכירה, תראה איזה מלפפונים משונים!")

עכשיו היא ישבה עם החברות החדשות שלה בגינה, הכל נראה כל-כך יפה. היא אמרה להן: "סיי הי טו איתמר".

ושלוש בנות נופפו אליו מהמסך וצעקו: "היי איתאמארררר, אתה מאגניף!"

אביגיל סובבה את המצלמה לכיוון עצמה. היא נראתה אחרת. הבגדים שלה היו קצת שונים, השיער היה אסוף בצורה חדשה.

"הי איתמר, אז כמו שאתה רואה הכל כאן חדש ואחר, אבל אני מסתדרת. כמו שאמרת, זאת הרפתקה. תשלח לי תמונות וסרטונים מהארץ, מיס יו, ביי!" היא נופפה בעליזות והסרטון הסתיים.

"איתמר, ארוחת ערב!" נשמע קולו של אבא שלו מהמטבח ואיתמר קם מהכסא. הוא לא הבין למה הוא מרגיש כל-כך רע. זה היה משמח שאביגיל מסתדרת, לא?

על השולחן במטבח חיכתה לו ארוחת הערב הרגילה: חביתה מקושקשת, גבינה לבנה, לחמניה.

הפנים של בן, אחיו הקטן היו מרוחות בטחינה. איתמר לא סבל טחינה. הוא התיישב, לקח את הלחמניה שלו והתחיל למרוח אותה בגבינה, כמו תמיד.

"גמרת להכין שיעורים?" שאלה אמא שלו ובמקום לענות על השאלה הוא רטן פתאום: "למה תמיד אנחנו אוכלים אותו דבר?"

"מה קרה? לא טעים לך?" שאל אבא שלו. איתמר משך בכתפיו ולא ענה. הוא נגס בלחמניה. כן, זה היה טעים, בסדר, אבל הכל נראה לו כל-כך רגיל, כל-כך מוכר, ומאוד משעמם.

פרק 2 – טחינה

איתמר סידר את תיק בית הספר לפני שהלך לישון. הוא בדק שהכל מסודר: מחברת חשבון עם השיעורים למחר, ספר הסטוריה, ספר תנ"ך. הוא פתח את הקלמר כדי לוודא שלא השאיר שום סרגל, עט או מחק על השולחן בחדר. הוא אף פעם לא אהב לגלות באמצע יום לימודים ששכח משהו חשוב בבית וניסה להימנע מהפתעות כאלה.

לקח לו לא מעט זמן להירדם. לא היתה בו שום ציפיה מיוחדת לגבי מחר. שוב אותו בית ספר שכונתי, שוב אותם חברים שהוא מכיר מהגן. הוא כבר ידע בעל פה את כל הבדיחות של אסף שישב לידו בכיתה. הוא הכיר את המורות ומה חשוב לכל אחת מהן. סימי המחנכת לא אהבה שמאחרים לשיעור, לדנה, המורה לתנ"ך, הפריע הרעש הכי קטן בכיתה ולרחלי, המורה לחשבון, היה הכי חשוב שכולם יכינו שיעורי בית.  אף מורה לא התחלפה משנת הלימודים הקודמת. הכל נשאר בדיוק בדיוק אותו דבר. אחרי בית הספר הוא יחזור לארוחת צהרים (הוא כבר ידע מה היא: ביום שלישי תמיד יש שניצל תירס, קציצות כרובית וסלט) ואחרי הארוחה ילך לחוג ג'ודו שהוא משתתף בו מכיתה ב'. הוא עצם עיניים בעייפות וכשהתעורר בבוקר, לא זכר אפילו חלום אחד.

ביום שלישי ההורים שלו תמיד יצאו מוקדם למשרד ואיתמר היה צריך להתארגן לבד לבית הספר. הבגדים כבר היו מוכנים על הכיסא בחדר. הוא לקח את החולצה השחורה והתחיל ללבוש אותה ואז עצר באמצע התנועה. שוב חולצה שחורה? הוא תמיד לובש חולצות שחורות, מקסימום אפורות. אולי אפשר לעשות את זה היום קצת אחרת?

הוא פתח את הארון שלו ופשפש בערימת החולצות המסודרת ואז ראה אותה: חולצה בצבע טורקיז. דודה שלו נתנה לו אותה באיזשהו חג. הוא העיף בה מבט אחד וזרק אותה למעמקי הארון בידיעה שלעולם לא ילבש אותה. עכשיו הוציא אותה והסתכל בה במבט בוחן. באמת צריך אומץ צריך כדי ללבוש חולצה בצבע טורקיז? מה הבעיה בטורקיז? הוא לבש אותה. הבד היה נעים והוא התבונן במראה. דווקא חולצה יפה. ואז כבר היה צריך למהר. הוא לבש את המכנסיים הקצרים ובהחלטה של רגע הזיז את הסנדלים הצידה ונעל את נעלי ההתעמלות למרות שהיום לא היה שיעור התעמלות. למה? ככה.

הוא הלך למטבח. כבר עכשיו הרגיש שונה. הוא עדיין לא היה בטוח לגבי חולצת הטורקיז. אולי היא בולטת מדי? אולי הילדים יגידו משהו בבית הספר? אבל אז נזכר באביגיל שהיתה צריכה להגיע לבית ספר חדש עם ילדים שלא הכירה, שמדברים בשפה שלא ממש הבינה, עם הרגלים שהיו חדשים לה. אם היא יכלה לעמוד בזה, הוא יכול להסתדר עם חולצה בצבע טורקיז.

על השיש חיכה הכריך שאבא השאיר לו. הוא לקח אותו והתכוון להכניס לתיק עד שנזכר היום הוא לא יום רגיל. היום הוא עושה דברים לא כמו תמיד. הוא ידע מה יש בכריך, לחמניה עם גבינה צהובה. זה הדבר היחיד שהסכים לאכול בבית הספר. הפעם הניח את הכריך בצד ולקח פיתה. ואז פתח את המקרר וסקר את האפשרויות העומדות לפניו. המבט שלו גלש על קופסת הטחינה אל דברים אחרים, אבל אז, בכוח, החזיר את המבט אל הקופסה. יכול להיות שהוא מוכן לטעום טחינה? איתמר פתח את הקופסה ובאומץ רב הכניס לתוכה מזלג. הוא קירב אותו באיטיות לפיו וטעם טיפ-טיפה. היה לזה טעם חמצמץ. הוא החליט שהוא הולך על זה. איתמר מילא את הפיתה שלו בשתי כפות טחינה גדושות ואז, אחרי מחשבה קצרה, הוסיף פרוסות דקות של מלפפון חמוץ.

מקסימום הוא לא יאכל כריך היום. הכי גרוע, הוא יחזור קצת רעב הביתה. הוא עטף את הפיתה והכניס אותה לתיק, ואז יצא מהבית במהירות. גם כי אחר קצת וגם כי לא רצה להתחרט.

בדרך כלל היו עוד ילדים מבית הספר בתחנת האוטובוס אבל עכשיו היו רק מבוגרים. איתמר הציץ בשעון. הוא עומד לאחר. הוא ראה אוטובוס מתקרב מרחוק וכמעט נשם לרווחה, אבל זה היה קו 56 והוא היה צריך לנסוע בקו 55. שני המבוגרים עלו עליו והוא נסע משם, משאיר אחריו ענן שחור.

'בוא כבר, בוא כבר,' זמזמו המילים במוחו וכאילו כתשובה ראה אוטובוס נוסף ברמזור שלפני התחנה. הוא הוציא מהתיק את הרב-קו והתכונן לעלות, אבל כשהאוטובוס התקרב ראה שזה שוב 56.

ואז עלתה לו מחשבה משונה: זה בסך הכול הבדל של ספרה אחת. אז מקסימום הוא יוריד אותי קצת יותר רחוק מבית הספר ואוכל לרוץ ואולי להגיע בזמן. יותר טוב מאשר לחכות כאן נצח לקו מספר 55. כשהאוטובוס עצר בתחנה הוא עלה עליו ותפס מקום ליד החלון. התחנות הראשונות היו באמת זהות למסלול של האוטובוס הרגיל ואיתמר היה גאה בעצמו על ההחלטה שקיבל. אבל אחרי שלוש תחנות האוטובוס פנה לרחוב לא מוכר וחשש קטן כירסם בבטנו. הוא כבר התכוון לרדת בתחנה הבאה, אבל אז עלו לאוטובוס שלושה תלמידים קצת יותר גדולים ממנו. הוא לא היה בטוח אם הם לומדים בבית הספר שלו או לא, אבל נוכחותם הקלה עליו.

"אנחנו מאחרים," שמע ילדה אחת אומרת לחברתה.

"רחל תכעס," אמר הילד השלישי שהיה איתן. איתמר שמח לשמוע את השם המוכר של המורה רחל. אם הם לומדים בבית הספר שלו, יכול להיות שהאוטובוס עושה עיקוף קטן ואז יחזור למסלול המוכר.

הוא הביט מהחלון ולא הצליח לזהות איפה הוא נמצא. ואז התקרבו שלושת הילדים לדלת היציאה האחורית של האוטובוס. איתמר היה חייב להחליט מהר מה לעשות. כשהאוטובוס עצר בתחנה והילדים התחילו לרדת, הוא קם ממקומו וירד אחריהם. אולי הוא לא ידע איפה הוא נמצא, אבל הוא גם לא רצה להישאר ילד יחיד באוטובוס.

הם הלכו מהר. חצי הלכו-חצי רצו ואיתמר הלך אחריהם. התיק התנדנד בכבדות על גבו והוא ניסה לשמור על הקצב המהיר שלהם. מרחוק שמע קול צלצול של בית ספר. הילדים פנו ימינה ואז גם ראה את המבנה. הוא ממש ולחלוטין לא היה בית הספר שלו. הילדים נכנסו פנימה, החליקו כיף עם השומר. איתמר עצר לפני השער ולא ידע מה לעשות.

"נו חמוד, תיכנס, כבר היה צלצול!" קרא אליו השומר ואיתמר נשם נשימה עמוקה ונכנס למקום הלא מוכר.

המשך יבוא…

עוד סיפורים לילדים >>>

מאחורי הסיפור

כשהייתי ילדה כל הזמן הייתי הולכת לאיבוד. האמת, זה קורה לי גם היום. יום אחד, כשהייתי בערך בכיתה ד' או ה', הייתי צריכה לחזור מאיריס גולדשטיין, חברה שלי שגרה בגבעתיים, אל הבית שלי בתל אביב. ביקרתי הרבה פעמים אצל איריס וידעתי איך חוזרים: בקו 55. אבל חיכיתי לאוטובוס בתחנה והוא לא הגיע. וחיכיתי, וחיכיתי ואז הגיע קו 56. המחשבה המוזרה והקצת מטופשת שעלתה לי בראש היתה: זה בסך הכל הבדל של ספרה אחת. בטח קו 56 יביא אותי קרוב הביתה, ועליתי עליו. כמובן שמאתי את עצמי במקום שאני לא מכירה. במקרה שלי פניתי לנהג והוא הסביר לי איפה למצוא את תחנת האוטובוס הקרובה (הלא כל כך קרובה) של קו 55. אבל לאיתמר, גיבור הסיפור, המצאתי הרפתקה קצת יותר מעניינת.

איריס גרה היום בקונטיקט ולכבודה אביגיל גרה שם בסיפור. אם אני אטוס לבקר אותה, אני אשתדל לקחת את המטוס הנכון בחזרה.