הרפתקה – חלק שני

הרפתקה – חלק ראשון >>>

תקציר החלק הקודם

איתמר מחליט לפתוח את השנה החדשה קצת אחרת, לעשות דברים לא כמו תמיד. כשהוא מחכה לאוטובוס לבית הספר, הוא עולה על קו 56 במקום 55 ומגיע לבית ספר אחר…

מסדרון הבניין עדיין הדהד מקולות ילדים שנכנסו לכיתות. לא היה לו מושג לאן ללכת.

"מאיזה כיתה אתה?" שמע פתאום קול לידו וליבו ניתר בפראות.

"אממ… כיתה ו'…" ענה. לידו עמדה מורה צעירה עם משקפיים. היא לא נראתה כועסת.

"מעולה, אנחנו לאותו מקום," ענתה ופתחה את אחת מדלתות הכיתות במסדרון. איתמר לא זז ממקומו. המורה עמדה בפתח הכיתה וחיכתה לו.

"מה קורה? אתה נכנס?" שאלה.

הוא הרכין את ראשו, נכנס לכיתה ואחריו נכנסה גם המורה וסגרה את הדלת מאחוריהם.

איתמר הרים את מבטו. זאת היתה כיתה רגילה, דומה מאוד לכיתה שלו, רק שהיא לא היתה הכיתה שלו. עשרות פרצופים של ילדות וילדים לא מוכרים הביטו בו ובמורה בסקרנות.

"שלום," אמרה המורה, "אני גלי, המורה המחליפה. אני אלמד אתכם במקום עדן היום."

כל הילדים פרצו בצעקות שמחה, אבל המורה לא כעסה ולא צעקה עליהם. היא הביטה בהם בחצי חיוך עם הראש מוטה קצת הצידה ואז אמרה: "לא בטוח  שיהיה לכם כיף כמו שאתם חושבים…" אבל היא אמרה את זה בחיוך. ואז ראתה את איתמר שעדיין עמד ליד דלת הכיתה.

"איך קוראים לך?" שאלה.

"איתמר," ענה בלחש.

"שם מקסים," ענתה גלי המורה, "שב במקום שלך."

עיניו של איתמר התרוצצו בעצבנות בכיתה הזרה. ילדה אחת ישבה בשורה השניה ולידה היה מקום פנוי. אולי היא אפילו סימנה לו עם הראש להתישב לידה, הוא לא היה בטוח. זה היה הרגע האחרון שבו עוד יוכל להתנצל, להגיד שהיתה פה אי הבנה, לצאת מהכיתה ומבית הספר הזה ולהתקשר לאמא שתגיע ותסיע אותו לבית הספר שלו.

אבל איתמר זקף את ראשו והלך לשבת בשורה השניה ליד הילדה שהזיזה אפילו את התיק שלה כדי לפנות לו מקום. הוא רצה הרפתקה, לא?

פרק 4  – אף אחד בכיתה לא מדבר עם עומר

איתמר היה טוב במתמטיקה והכיתה שלו כבר למדה את החומר שהעבירה עכשיו גלי. בהתחלה היסס אם להצביע ולמשוך תשומת לב, אבל אז ראה ששאר התלמידים לא ממש משתפים פעולה עם המורה המחליפה ולכן ענה על השאלות שלה.

"פסססט…," לחשה הילדה שלידה ישב, "אתה חדש?"

"בערך," לחש לה בחזרה.

"אתה יכול להסביר לי איך אתה עושה את התרגיל הזה?"

איתמר לקח את המחברת שלה והראה לה את השלבים לפיתרון.

"אני עומר," לחשה לו.

"איתמר," ענה אבל אז המורה סימנה להם להיות בשקט והוא חזר להתרכז בשיעור.

אחרי הצלצול היתה הפסקה קצרה וכמה ילדים הקיפו את השולחן שלו וירו שאלות:

"איך קוראים לך?"

"איתמר."

"איפה למדת קודם?"

"בבית ספר "בר כוכבא"".

ואז אמרה ילדה אחת: "כדאי לך לעבור מקום, אף אחד בכיתה לא מדבר עם עומר."

עומר שישבה לידו התכווצה במקומה.

הוא הרגיש מוזר לדבר עליה כאילו היא לא שם, אבל בכל זאת שאל: "למה? מה היא עשתה?"

"כלום," אמר ילד אחר, "היא סתם מעצבנת."

המורה נכנסה לכיתה וכולם מיהרו למקומותיהם. היא התחילה לקרוא את שמות הילדים ולסמן נוכחות. כשהגיעה לשמה של עומר נח מבטה על איתמר והיא עצרה.

"ומי אתה?"

הלב שלו דפק ממש חזק. סומק חם עלה בפניו.

"איתמר, המורה."

"אתה יכול לקרוא לי רותם, כמו כולם. מעניין שלא הודיעו לי במזכירות. אתה מוכן להציג את עצמך בכמה מילים לפני הכיתה?"

היא סימנה לו לבוא ולעמוד לפני הלוח ואיתמר קם ממקומו בכבדות. הוא הולך להסתבך עכשיו עם ההרפתקה שלו?

"אז אני איתמר," אמר. הוא ניסה למצוא את המילים הנכונות, "באתי לכאן כדי לראות איך זה בכיתות אחרות."

"מאיפה אתה מגיע אלינו?" שאלה המורה והוא ענה: "מבר-כוכבא".

"אבל זה ממש קרוב," התפלאה רותם, "למה אתה צריך לעבור בית ספר אם לא עברת דירה?"

ואז צץ לו רעיון. יהיה לו אומץ?

"קשה לי בכיתה שלי," אמר, "הילדים עושים עלי חרם, אולי בכיתה הזאת יהיה לי יותר טוב."

פניה של רותם המורה התקדרו. "זה ממש נורא. אני בטוחה שכאן יקבלו אותך יפה. המחנכת שלך ניסתה לעזור?"

איתמר לכסן מבט לעבר עומר. היא הסתכלה עליו בפנים חיוורות.

"אני חושב שהיא לא ידעה," משך איתמר בכתפיו, "וחוץ מזה, אי אפשר להכריח ילדים לשחק עם מישהו."

"אבל חייבים לעשות משהו! חרם זה הדבר הכי אכזרי שיש! ואתה נראה ילד מקסים!"

"הוא גם ממש טוב במתמטיקה!" התפרץ ילד אחד מהשורה הראשונה וכולם צחקו. גם רותם ואיתמר.

"אז זהו, אני מקווה שכאן יהיה לי יותר טוב," אמר איתמר, "זה מאוד קשה כשכיתה שלמה מחליטה לא להתייחס אליך."

רותם הנהנה. "אנחנו לא כאלה, נכון?" פנתה אל הכיתה, "אנחנו יודעים לא לעשות לחברים שלנו מה שלא היינו רוצים שיעשו לנו, נכון?"

כולם הנהנו ואיתמר חזר למקומו.

"מה, באמת עשו עליך חרם?" לחשה אליו עומר כשהתיישב והוא ענה: "לא בדיוק, נדבר בהפסקה."

פרק 5 – היא לא משחקת איתנו

איתמר חיכה לצלצול להפסקה הגדולה. ההרפתקה היתה כבר גדולה מדי בשבילו והוא התגעגע לבית הספר המוכר עם החברים הישנים. הוא חיכה לספר להם מה עבר. אבל ברגע שנשמע הצלצול שוב הקיפו את השולחן שלו כמה ילדים.

"אתה בא לשחק כדורגל?" שאל אותו ילד אחד גבוה.

לידו עומר הוציאה ספר מהתיק וקראה בשתיקה. אולי היתה לו עוד משימה לפני שיחזור לחיים הרגילים והמשעממים שלו.

"עומר, את באה לשחק כדורגל?" שאל אותה.

"לא, היא לא משחקת איתנו!" קרא ילד אחד מנומש.

איתמר התעלם ממנו. "את מעדיפה לשחק במשהו אחר?" שאל את עומר.

היא סגרה את הספר שלה. "האמת שאני בחוג כדורסל," אמרה.

"כן? נראה לי שאני אכסח אותך, חוג או לא חוג." ענה לה בחיוך ואז פנה לילדים שעדיין עמדו סביבם. "רוצים לשחק כדורסל?"

"לא…"

"לא נראה לי…"

"אנחנו תמיד משחקים כדורגל…"

והם יצאו מהכיתה בריצה.

"אז את באה?" שאל את עומר שכבר הספיקה לחזור לספר שלה.

"אה, אתה רציני?" היא שאלה בתימהון.

"יאללה, בואי נשחק כדורסל. מי שמנצח אלוף העולם."

"אלופת העולם, אתה מתכוון," ענתה עומר וקמה ממקומה.

החצר היתה ממש דומה לחצר של בית הספר שלו, אבל הילדים היו שונים. זאת היתה הרגשה מוזרה. עומר נעלמה לכמה דקות וחזרה עם כדורסל.

"אוקיי, אחד על אחת. מי שקולע ראשון חמישה סלים מנצח. כלומר, מנצחת." ואז היא התחילה לכדרר. למרות ההתפארות שלו, איתמר ממש לא היה שחקן כדורסל טוב, אבל זה היה בסדר גמור כי המטרה שלו כרגע לא היתה לנצח.

במגרש לידם הילדים שיחקו כדורגל. איתמר ראה שהם מסתכלים מדי פעם עליו ועל עומר.

עומר כדררה, עשתה הטעיה עם הגוף, עברה אותו בקלות וזרקה לסל.

"יש! אחת אפס לאלופה!" קראה ומסרה לו את הכדור.

איתמר ניסה להטעות כמוה, אבל היא חטפה לו את הכדור די בקלות. "לא!" הוא צעק, אבל היא קלעה שוב והניפה את ידיה.

"מה, היא מנצחת אותך?" קרא הילד המנומש ממגרש הכדורגל.

"מה פתאום?" צחק איתמר, "עוד שניה אני מכסח אותה."

"תחלום!" צעקה עומר וקלעה עוד סל.

"אפשר לשחק איתכם?" הגיעה פתאום ילדה גבוהה אל שולי המגרש.

"ברור," ענתה עומר.

הילד המנומש עזב את משחק הכדורגל והגיע גם הוא. "בואו נשחק שניים על שניים. אני והילי נגדך ונגד עומר!"

אבל גם המשחק הזה נקטע לפני שהסתיים. עוד ילדים הגיעו והתחלקו לשתי קבוצות עד שבסוף ההפסקה כבר שיחקו חמישה נגד חמישה. איתמר בכלל לא שם לב מי מנצח. הוא ראה שמדי פעם עומר קולעת סל וחוגגת עם חבריה לקבוצה.

הצלצול נשמע וכולם התפזרו בריצה. עומר אספה את הכדור.

"זאת היתה ההפסקה הכי כיפית שהיתה לי מאז כיתה ד'" אמרה לאיתמר שהלך לידה, "אתה באמת מצטרף לכיתה שלנו?"

"לא, את לא תאמיני, אבל האמת היא שהגעתי לכאן כי לקחתי את האוטובוס הלא נכון לבית הספר."

עומר התחילה לצחוק.

"ועכשיו אני חייב לחזור," המשיך איתמר, "אני רק אקח מהכיתה את התיק שלי."

"השומר בחיים לא יתן לך לצאת מבית הספר לבד באמצע יום לימודים," אמרה עומר כשנכנסו לכיתה.

"אוי," אמר איתמר, "על זה לא חשבתי."

לא היתה לו ברירה אלא להתקשר לאמא שלו ולקוות שהיא לא באמצע פגישה. הוא הוציא את הטלפון מהתיק אבל אז שמע צעקה.

"מה זה פה?"

רותם המורה הביטה בו מזועזעת אבל מיד נרגעה.

"אה, איתמר, אתה משתלב כל-כך יפה בכיתה עד שלרגע שכחתי שאתה חדש ולא מכיר את הכללים. תן לי בבקשה את הטלפון שלך, אנחנו לא משתמשים בהם בבית ספר." והיא הושיטה יד נחרצת לכיוונו.

"אבל…" ניסה איתמר.

"אל תדאג, תקבל אותו בחזרה בסוף היום," אמרה רותם, לקחה את הטלפון והכניסה אותו למגירה בשולחן המורה.

"אוקיי, כיתה ו', שבו בשקט, אנחנו מתחילים." אמרה.

פרק 6 – אני מצטער להפריע

רותם העבירה שיעור תנ"ך. בדרך כלל הוא מאוד אהב את המקצוע הזה, אבל הפעם הוא היה מוטרד מכדי להשתתף בשיעור. הוא תכנן לגשת לרותם בהפסקה הבאה ולספר לה כל מה שקרה לו הבוקר. לעומתו, עומר דווקא השתתפה כל הזמן בשיעור. היא נראתה אחרת לגמרי מאשר בשיעור הקודם. היא הצביעה, ענתה לשאלות של רותם והיתה במצב רוח הרבה יותר טוב. זה שימח אותו.

פתאום נשמע קול רם מאחורי דלת הכיתה הסגורה: "אני המנהלת  ואמרתי לך שאין אצלנו תלמיד כזה!"

הדלת נפתחה ולכיתה נכנסה אישה נמוכה שנראתה נסערת.

"אני מצטערת רותם, אבל…"

אחריה נכנס שוטר במדים. "שלום, אני מצטער להפריע," אמר, "אבל אני מחפש ילד בשם איתמר בן יהודה.

המשך יבוא…

עוד סיפורים לילדים >>>