תקציר החלקים הקודמים
איתמר מתחיל שנת לימודים חדשה, אבל הכל נראה לו רגיל, משעמם, שגרתי. הוא מחליט לעשות דברים קצת אחרת, לא כמו תמיד. בדרך לבית הספר הוא עולה על קו אוטובוס שונה ומגיע לבית ספר אחר
הדלת נפתחה ולכיתה נכנסה אישה נמוכה שנראתה נסערת.
"אני מצטערת רותם, אבל…"
אחריה נכנס שוטר במדים. "שלום, אני מצטער להפריע," אמר, "אבל אני מחפש ילד בשם איתמר בן יהודה.
"אמרתי לו שלא לומד כאן תלמיד כזה!" התפרצה המנהלת.
הרגליים של איתמר רעדו כשקם ממקומו. "זה א…" הקול שלו נשמע צרוד והוא השתעל ואז אמר: "זה אני."
"אתה יודע שכולם מחפשים אותך?" שאל אותו השוטר.
"מה זאת אומרת?" שאלה רותם.
"זאת אומרת שהבחור הצעיר כאן לא הגיע לבית הספר שלו היום בבוקר וכשההורים שלו שמעו על זה הם… איך להגיד… קצת מודאגים. מזל שאפשר לאתר היום מיקום של טלפונים."
"איתמר, רוצה להסביר מה קורה כאן?" שאלה רותם.
"אולי כדאי שקודם הוא יתקשר לאמא שלו," הציע השוטר, "והאמת, גם אני רוצה לשמוע מה קרה כאן. היו לי מקרים שמצאתי ילדים שברחו מבית הספר, אבל עוד לא ראיתי מקרה שילד ברח לבית ספר אחר…"
רותם הגישה לאיתמר את הטלפון שלו והוא הציץ בו. היו בו 37 שיחות שלא נענו. בידיים רועדות צלצל לאמא שלו ולפני כל הכיתה אמר: "אמא, אני בסדר, אספר לך הכל כשאגיע הביתה."
ואז עמד שוב, בפעם השניה באותו יום לפני הלוח מול כל הכיתה.
השוטר התיישב במקום פנוי בשורה הראשונה והביט בו בציפיה כמו כל הילדים.
"טוב," אמר איתמר, "אז הכל התחיל כשחברה שלי אביגיל עברה לארצות הברית. חשבתי שהחיים שלי משעממים כי לא קורה בהם שום דבר מיוחד, רציתי לשבור את השיגרה אז הבוקר עליתי לאוטובוס הלא נכון והגעתי לכאן, נכנסתי לכיתה וזהו."
"רגע," אמרה רותם, "לא באת לכאן בגלל שבכיתה הקודמת שלך עושים עליך חרם?"
"לא," הודה איתמר, "אמרתי את זה כי רציתי שתקבלו אותי." הוא לא אמר מילה על עומר.
כל הילדים בכיתה בהו בו בדממה.
עברו כמה שניות עד שילדה אחת העזה לשבור את השקט. "וואו, אתה מטורף…" אמרה וכל הילדים התחילו לצחוק.
"אם תרצו לראות איך זה בכיתות אחרות, בואו לכיתה שלי, בבית ספר בר-כוכבא." אמר איתמר.
"אבל בתיאום!" קראה המנהלת.
השוטר קם בכבדות ממקומו. "טוב, כל יום לומדים דברים חדשים," אמר ופנה לאיתמר: "איך אתה חוזר הביתה?"
"באוטובוס," ענה איתמר.
"רוצה לעשות היום עוד דבר לא שגרתי?" שאל השוטר.
"מה?" שאל איתמר בחשדנות.
"בוא אני אחזיר אותך בניידת."
"וואו!" התלהב איתמר, "ונדליק את הסירנה?"
"אל תגזים, ילד."
לפני שיצא קראה אליו רותם: "להתראות, איתמר, אם תרצה הכיתה שלנו תמיד פתוחה בפניך!"
"אבל בתיאום!" זעקה המנהלת.
את המבט האחרון הוא שלח אל עומר. היא חייכה אליו ושפתיה אמרו בלי קול: "תודה".
הניידת נראתה כמו בסרטים. איתמר נכנס אליה בהתרגשות.
"חבל," אמר השוטר, "לא יהיה לי זמן לקנות סנדוויץ'."
איתמר חייך. "אתה אוהב טחינה?"
"מת על טחינה."
איתמר שלח יד אל תוך התיק שלו, הוציא את הפיתה שהכין בבוקר והושיט לשוטר. הוא לא חייב לעשות הכל ביום אחד. הטחינה תחכה למחר, או לשבוע הבא. או שישאר עם הגבינה הצהובה.
סוף
הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.
