אסיה היתה במצב רוח רע בהפסקה הגדולה. בשיעור אנגלית המורה עשתה פרצוף מאוכזב כשגילתה ששכחה את העבודה שהכינה בבית. היה ברור שהיא לא מאמינה לה.
כשנשמע הצילצול, היא והחברים רצו למגרש הכדורסל כדי לשחק אבל גילו שגור והחבורה שלו הקדימו אותם.
עכשיו הם ישבו מתחת לעץ התות הגדול בקצה המגרש ודיברו.
מדי פעם קטעו אותם שאגות המשחק לידם.
"אתם באים היום לשדה אחרי הלימודים?" שאלה אסיה.
"אבל…" תותי היססה. אסיה ידעה שהיא קצת מפחדת שהחבורה השניה תנסה לגרש אותם שוב.
"אולי נמצא מקום אחר…" אמר הראל.
זה הרגיז אותה.
"לא!" היא אמרה, "זה לא הוגן! אנחנו מצאנו את השדה לפניהם."
"יששששש!" הם קפצו בבהלה כשנשמעה הצרחה המוגזמת של דורי מהמגרש.
"אפשר לחשוב, הוא בסך הכל קלע סל," מילמל יאיר בלום.
הילדים על המגרש הסתודדו פתאום. לאסיה היתה הרגשה לא טובה.
"תקשיבו," פנה אליהם גור, "היום אנחנו הולכים לדנה הביתה אז אתם יכולים להיות בשדה…"
"באמת תודה רבה," התפרצה אסיה, "אנחנו לא מחכים לרשות שלך."
"אבל מחר כולנו נפגשים שם למשחק דגליים. מי שמנצח – השדה שלו," המשיך גור.
זאת היתה ההצעה של אסיה מהבוקר, היא לא יכלה להתנגד לה.
"סגור," אמרה, "נפגשים מחר בשדה."
"את בטוחה?" לחשה לה רוני.
"אני בטוחה ואנחנו ננצח אותם," ענתה לה אסיה למרות שלגמרי לא היתה בטוחה.
* * *
"לפחות דגליים זה משחק שמבוסס על שכל," אמרה אסיה כשהיו בשדה. היה אחר צהריים נעים, בלי חרקים מציקים. הראל הביא עוגיות וכולם ישבו מתחת לעץ חוץ מרוני שהתנדנדה על החבל.
"אם הם היו רוצים להילחם על השדה בכוח היינו מפסידים," אמר יאיר בלום את האמת.
"תזכירו לי את החוקים של המשחק?" צעקה רוני תוך כדי נדנוד.
"מסמנים שני מגרשים," אמרה אסיה, "כל קבוצה תוקעת דגל במגרש שלה והקבוצה השניה צריכה לגנוב אותו. מי שגונב את הדגל מנצח."
"ומי שנתפס, אסור לו לזוז עד שמישהו מהקבוצה שלו משחרר אותו," הוסיף יאיר.
"זה משחק אסטרטגיה," אמרה תותי, "ויש לי רעיון איך לנצח אותו."
אפילו רוני הפסיקה להתנדנד וירדה מהחבל.
"תראו," אמרה תותי, "אנחנו נציב שחקן הגנה אחד ליד הדגל, אבל חוץ ממנו, כולנו נהיה בהתקפה. על ההתחלה ננסה לתפוס כמה שיותר שחקנים ולהקפיא אותם. לא בטוח שהם יהיו מוכנים לזה כי…."
"ילדים, מה אתם עושים כאן?" נשמע קול והקפיץ אותם.
שני אנשים בסרבלים וקסדות עמדו לידם. אחד מהם, עם זקן ממש ארוך, החזיק מין מכשיר מדידה לא ברור.
"כלום," אמר יאיר מיד.
"סתם, משחקים," אמרה אסיה. מה הבעיה שלהם? למה מבוגרים תמיד צריכים להפריע כשהם רואים ילדים נהנים?
"טוב," אמר הסרבל עם הזקן, "תשחקו. יש לכם עד השבוע הבא."
"האמת כל הכבוד שאתם משחקים בחוץ, הילדים שלי כל הזמן בטלפון שלהם," אמר הסרבל השני.
"רגע, מה קורה בשבוע הבא?" שאל הראל.
"עוד כמה חודשים מתחילים לבנות כאן שכונה חדשה, בינתיים ישימו גדר."
"מה שכונה חדשה?" תותי התעצבנה.
"זה יהיה נחמד," אמר המזוקן, "יהיו לכם חברים חדשים."
"יש לי מספיק חברים," נהם יאיר בלום.
"טוב, תהנו. תגידו, ילדים היום עדיין משחקים בגולות?" הוא פנה לחבר שלו, "איך אהבתי לשחק גולות כשהייתי קטן. הייתי אלוף השכונה."
"מה זה גולות?" שאלה רוני.
האנשים צחקו.
"אנחנו זקנים," אמר האחד.
"ממש," הסכים איתו השני.
והם הלכו.
"טוב, אני צריכה ללכת," אסיה קמה כשהאנשים התרחקו, "אני צריכה למצוא את העבודה שלי באנגלית. שכחתי אותה היום והמורה ממש כעסה."
"רגע, את חושבת שמה שהם אמרו נכון? שמתחילים לבנות על השדה?" שאל יאיר בלום.
"לא נראה לי," ענתה אסיה, "הם היו קצת משונים."
"טוב," תותי קמה גם היא, "אז נמשיך לדבר על האסטרטגיה מחר בהפסקה?"
כולם הנהנו וקמו ממקומם.
"אח," צעקה רוני והרביצה לעצמה בצוואר, "חיפושית."
"הרגת אותה!" כעסה תותי.
"אז מה רצית? שאני אקח אותה הביתה כחיית מחמד?"
* * *
אסיה רוקנה את התיק שלה על המיטה, חיטטה בכל המגירות ואפילו בדקה בין המיטה שלה לקיר. העבודה באנגלית לא היתה בשום מקום. אחרי שעה של חיפושים היא הבינה שאין ברירה והתיישבה לכתוב אותה מחדש. היא זכרה כמעט כל מה שכתבה בעבודה שהלכה לאיבוד, אבל זאת היתה משימה מיותרת ומרגיזה.
היא ישבה ליד שולחן המטבח כשגור נכנס הביתה.
"מה את עושה?" שאל.
"איבדתי את העבודה באנגלית, אני מכינה אותה שוב."
היא לא שמה לב שהפנים של התאום שלה הפכו להיות אדומות כהות.
"תשמע, אתה לא מאמין מה היה לנו היום בשדה," אמרה.
"מה?" שאל גור ופתח את המקרר.
"הגיעו שני אנשים שאמרו שעוד מעט יבנו שם גדר ויתחילו לבנות שכונה חדשה."
"חחח…" אמר גור בזלזול, "את משקרת, אתם מנסים להתחמק מהמלחמה."
"מה פתאום?" אסיה התרגזה.
"מחר אחרי בית ספר!" אמר גור. "מי שמנצח השדה שלו. ומי שלא מגיע – מפסיד טכנית."
"אל תדאג, אנחנו נהיה שם וגם ננצח."
"ממש," גור התיישב מול אחותו ושתה מהיוגורט שלקח מהמקרר.
"היי מתוקים," נשמע הקול של אמא מהפתח ואיתו הקשקושים של עילי.
"עילייצ'וק!" אסיה וגור קמו מהכסא והושיטו ידיים לעבר אחיהם התינוק.
היתה ביניהם תחרות גם על ליבו של עילי. את מי הוא אוהב יותר? עם מי הוא מעדיף לשחק?
"ססה!" צעק עילי.
"הוא אמר אסיה!" אמרה אסיה.
"הוא אמר איכסה," צחק גור.
"תקשיבו," אמא השתיקה אותם ושמה את עילי על הריצפה, "אני צריכה אתכם מחר. יש לי כנס ארוך וגם אבא עסוק. אתם צריכים לאסוף את עילי מהגן ולשמור עליו אחרי הצהריים."
"אי אפשר!" אמר גור.
"אני עסוקה!" אמרה אסיה.
"לא הייתי מבקשת אם הייתה ברירה. אין לנו פתרון אחר." אמא הניפה ידיים לצדדים ושמטה אותן לצד הגוף. "אין ברירה."
"אפשר שאסיה תעשה את זה?" שאל גור ולחש לאחותו: "אם את לא באה מחר זה הפסד טכני. בלי תירוצים."
אבל אמא כבר הכירה את הריבים ביניהם.
"זאת אחריות של שניכם." אמרה והניחה סיר וכף עץ על הריצפה ליד עילי. הוא מיד התחיל לדפוק על הסיר בבומים אדירים.
"בוא נדחה את המלחמה," לחשה אסיה לגור.
"לא," אמר גור, "יש לי רעיון אחר."
המשך יבוא…
הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.
המחיר המקורי היה: ₪72.00.₪54.00המחיר הנוכחי הוא: ₪54.00.
המחיר המקורי היה: ₪78.00.₪59.00המחיר הנוכחי הוא: ₪59.00.
המחיר המקורי היה: ₪78.00.₪52.00המחיר הנוכחי הוא: ₪52.00.
