השדה פרק 6 –  אנט… אנטומו… אנטומולוג

השדה פרק ראשון >>>

תקציר הפרקים הקודמים:

החבורות של אסיה ושל גור מחליטות להילחם על השדה. הם קובעים משחק 'דגליים' ומחליטים שהשדה יהיה של החבורה המנצחת. אבל התאומים היריבים, אסיה וגור, צריכים לשמור על אחיהם הקטן עילי באותו יום. ובאמצע הקרב, עילי נכנס למגרש וגור מתנגש בו בעוצמה מסחררת

המיון בבית החולים היה המקום הכי מפחיד שגור היה בו בחיים.

הוא ואסיה ישבו על הכסאות הלא נוחים ולא אמרו מילה. מסביבם היו אנשים חבושים. ילדה קטנה בכתה ללא הפסקה. אנשים אחרים נאנחו בכאב או קראו לרופאה.

כשעילי נפצע בשדה, גור חשב שעוד כמה דקות אחיו הקטן ירגע והם יוכלו להמשיך במלחמה, אבל אחרי כמה דקות של בכי, עילי עצם עינים והתעלף על האדמה. נלי והראל רצו לרחוב ומצאו אישה שהיתה מוכנה לעזור להם. היא הגיעה איתם בריצה, ראתה את עילי ששכב על האדמה ומיד התקשרה לאמבולנס.

את המבט של ההורים שלו כשפרצו לבית החולים בריצה, גור לא ישכח לעולם. אמא ואבא נראו פרועים ומזיעים ובעיקר מפוחדים.

"איפה הוא?" צעקו אל אסיה וגור ומיד נכנסו פנימה אל חדר הטיפולים כדי להיות עם עילי. אסיה וגור נשארו בחדר ההמתנה בחוץ.

"הכל באשמתי," אמר גור לאחותו. הוא לא בכה, אבל היה מאוד קרוב לזה.

"לא ראית אותו," אמרה אסיה.

"מה הוא בכלל עשה במגרש?" שאל גור.

"האמת שגם אני לא ראיתי אותו בהתחלה," אמרה אסיה, "הוא כבר בכה נורא כשהוא התקרב אלינו. הפנים שלו היו אדומים ונפוחים והוא הושיט אלי ידיים כדי שארים אותו. ואז אתה התנגשת בו והוא נפל."

גור התכווץ בבושה. הוא היה מרוכז כל כך באפשרות לנצח עד שלא ראה את אחיו הקטן.

"גורי, הוא יהיה בסדר." אסיה לא קראה לו גורי מאז ששניהם היו בני ארבע.

"הי מתוקים, הנה אתם!"

דודה ענבל, אחות של אמא נכנסה לבית החולים וכמו תמיד, כל האנשים במיון שכחו לרגע מהכאבים שלהם והסתכלו עליה. היא לבשה שמלה כתומה, סנדלים ורודים והשיער שלה היה אסוף בסיכה עם פרחים. אסיה וגור אהבו אותה מאוד.

"שמעתי שהיו לכם הרפתקאות," צחקה ענבל.

פתאום הם הרגישו קצת יותר טוב. אם ענבל צוחקת, כנראה המצב לא הכי גרוע.

אבל אז נפתחה דלת אוטומטית מולם וממנה יצאו אמא ואבא ואיתם רופאה בחלוק לבן. העיניים של ההורים היו אדומות והפנים שלהם נראו רציניות להחריד. הלב של גור שקע. הוא לא העז לשאול אותם כלום.

"תודה שבאת, ענבלי," אמא נפלה לזרועותיה של אחותה הגדולה בחיבוק ובכתה לתוך כתפה.

ענבל ליטפה את שיערה. "הכל יהיה בסדר, אחותי, תראי שהכל יהיה בסדר."

"אסיה, גור, לרופאה כאן יש כמה שאלות, בסדר?" אמר אבא ושניהם הנהנו בפה קפוץ.

"היי, קוראים לי נטשה, אתם האחים של עילי?" שאלה הרופאה.

אסיה וגור הנהנו שוב בשתיקה.

"הבנתי שהוא היה איתכם, נכון?"

שוב הנהון בלי מילים.

"תוכלו לספר לי מה קרה?" שאלה נטשה הרופאה.

"זה בגללי!" התפרץ גור.

"מה בגללך?" שאלה הרופאה בפליאה.

"אני רצתי והתנגשתי בו! הוא קיבל מכה בגללי!"

"לא ידעתי שהוא קיבל מכה," הרופאה כיווצה את מצחה ודפדפה בקלסר שהיה בידיה. "מתי הוא קיבל מכה?"

"בגלל זה קראנו לאמבולנס," התערבה אסיה, "היינו בשדה ו…" היא העיפה מבט בגור, "ושיחקנו… ואז גור רץ והתנגש בעילי ועילי בכה עד שהתעלף."

"שדה?" התעניינה הרופאה, "איזה שדה? איפה הוא נמצא?"

"לא רחוק מהבית שלנו, לקחנו את עילי מהגן לשדה ו… שיחקנו כמה חברים," אמרה אסיה.

"השדה שעוד מעט יבנו בו את השכונה החדשה?" שאלה אמא.

אסיה נזכרה בשני האנשים עם כלי המדידה שפגשו בשדה.

"אמרתי לך," לחשה לגור שלא האמין לה אז.

"חשבתי שאת ממציאה כדי שלא נבוא," אמר גור. הוא שוב התבייש. איזה מין אח הוא?

"בואו לא נתפזר," אמרה הרופאה והסתכלה שוב בקלסר שלה, "עילי בן-ארי הגיע לכאן בגלל אלרגיה חריפה, לא בגלל מכה."

"אלרגיה?" שאל גור, "אלרגיה למה?"

"לא ראיתם את הפנים שלו?" שאלה אמא, "הן אדומות ונפוחות ויש עליהן עקיצות איומות."

"אז הוא לא התעלף בגלל שהתנגשתי בו?" שאל גור.

"לא ידענו שהוא קיבל מכה, וטוב שאתה אומר. אנחנו נבדוק את זה," אמרה הרופאה, "אבל בינתיים אין שום סימן לפגיעת ראש או משהו אחר, זה לא מה שמטריד אותנו."

"הפנים שלו באמת היו אדומות," נזכרה אסיה, "אבל חשבתי שזה בגלל שהוא בכה. הוא בכה המון."

"ואיפה אתם הייתם בזמן שהוא בכה כל כך הרבה?" שאלה אמא.

אסיה וגור הסתכלו על הריצפה. אף אחד מהם לא העז להרים את הראש ולהסתכל לאמא בעיניים.

"בואו נחזור לנושא," אמרה הרופאה, "כי הילד נפוח כולו ולא מגיב לאף טיפול. היה עוזר אם היינו יודעים למה הוא אלרגי."

"אולי יש שם סרפדים?" שאל אבא.

"עכבישים ארסיים?" הציעה ענבל.

"יכול להיות שהכיש אותו נחש," אמרה הרופאה, "אבל אנחנו צריכים לדעת איזה נחש."

"כדאי שאני אקח את המכונית ואסע לשדה הזה לבדוק," אמר אבא.

אסיה וגור עמדו מבוהלים ומבויישים. המבוגרים סביבם לא ממש שמו אליהם לב, הם היו עסוקים במקרה החירום של עילי. אסיה כל כך רצתה חיבוק מאמא, אבל לא העזה לבקש.

ואז, כאילו היא ניחשה את מחשבותיה, דודה ענבל נעמדה בין אסיה לגור וחיבקה את הכתפיים של שניהם. היא העבירה יד נעימה על השיער של אסיה שהתרפקה עליה.

"אאוץ', מה זה?" ענבל קפצה פתאום.

"מה קרה?" שאלה אסיה.

"רגע," אמרה ענבל והחלה לחטט בשערותיה של אסיה שהרגישה מין רפרוף בראשה.

"מה זה?" ענבל הצליחה לשלוף משהו מהשיער של אסיה והביטה בריכוז בכף ידה. "אף פעם לא ראיתי דבר כזה."

אבא, אמא והרופאה התגודדו סביב היד של ענבל.

סוף סוף גור הצליח להבקיע דרך בין המבוגרים ולראות את מה שהחזיקה דודה שלו. הוא כמעט פרץ בצחוק. זאת היתה חיפושית בצבע טורקיז מתכתי וכנפיים כחולות-שחורות.

נטשה הרופאה זינקה פתאום לעבר הדלפק של האחיות והביאה קופסה קטנה מפלסטיק. היא הכניסה בזהירות את החיפושית לקופסה העגולה וסגרה אותה במכסה. קול הזמזום המוכר נשמע כשהחרק נחבט בקופסה.

"זאת רק חיפושית מהשדה!" קרא גור, "יש שם המון כאלה."

"כן, הן מציקות," הוסיפה אסיה, "הן עקצו אותנו מלא פעמים."

"את חושבת…?" שאל אבא את הרופאה.

"אני לא מומחית בתחום," היא ענתה, "חייבים להתקשר לאנטומולוג. דחוף."

והיא הסתובבה ונכנסה בריצה דרך הדלת האוטומטית. ההורים רצו אחריה.

"מה זה אנט… אנטומו… מה שהיא אמרה?" שאלה אסיה.

המשך יבוא…

עוד סיפורים לילדים >>>

לחנות הספרים של המבוך >>>