השדה פרק 7 – שוב אצל המנהלת

לפרק הקודם >>>

לפרק הראשון >>>

הימים הבאים היו קשים לגור ולאסיה. מה זה קשים? בלתי נסבלים. אמא ואבא היו כל הזמן עם עילי בבית החולים ודודה ענבל גרה בבית יחד איתם.

בבית הספר אף אחד מהחברים שלהם לא הזכיר את המריבה על השדה ואת המלחמה. הם שאלו מה שלום עילי אבל לגור ולאסיה עדיין לא היתה תשובה. הוא היה בבדיקות.

ביום שני, בשיעור תנ"ך מנומנם, נפתחה דלת הכיתה וזוהר המזכירה נכנסה וביקשה שאסיה תבוא איתה למנהלת.

הלב של אסיה פעם בחוזקה. בטח יש חדשות לגבי המצב של עילי. ואם אלה חדשות לא טובות? אסיה נאבקה בדמעות שעלו בעיניה, אבל ויתרה והניחה להן לזלוג על הלחיים. היא היתה מפוחדת עד עמקי נשמתה.

זוהר ראתה את הדמעות וחיבקה אותה. "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר," אמרה.

הפנים של המנהלת, לעומת זאת, נראו קשוחות כשאסיה נכנסה אליה לחדר.

"אני לא מצליחה להשיג את ההורים שלך," ניגשה מיד לעניין.

"הם בבית החולים, למה את צריכה להשיג אותם?" שאלה אסיה. הפנים שלה היו עדיין רטובות.

"בבית החולים?" נבהלה המנהלת, "מה קרה להם?"

"אז לא קראת לי כדי להגיד שמשהו רע קרה?" אסיה כמעט נחנקה.

"קרה משהו רע," אמרה המנהלת והלב של אסיה שוב קפץ, "את העתקת את העבודה של אחיך, אבל זה לא קשור לבית החולים."

אסיה שכחה מזה לגמרי.

"האח הקטן שלי בבית החולים ואבא ואמא איתו."

"אני מבינה," אמרה המנהלת ונראתה קצת פחות קשוחה, "אני לא אטריד את ההורים שלך עכשיו. נדבר על זה כשהכל יהיה בסדר עם אחיך."

*   *   *

המורה לאנגלית החזירה את העבודות. גור קיבל 100 עגול. "כל הכבוד גור, איזה שיפור עצום," אמרה המורה, "קיבלת עזרה ממישהו?"

גור האדים והנהן. הוא היה בטוח שהיא גילתה שלקח את העבודה של אחותו.

"אין מה להתבייש בלקבל עזרה," חייכה אליו המורה ואז הרימה מבט לכיתה, "אבל לכל מי שקיבל עזרה מבינה מלאכותית הורדתי ציון. אני עדיין יכולה להבחין בזה!"

"עוד מעט ה-AI יחליף גם את המורים," אמרה נלי.

המורה הסתובבה אליה. "אבל עד אז, קיבלת 65," חייכה במתיקות.

*  *   *

"רוצים לבוא אלי?" שאלה דנה אחרי הלימודים. מיכאל, יאיר עוזרי ונלי הסכימו אבל גור אמר שהוא צריך להיות בבית.

"למה," שאל יאיר בלעג, "מתגעגע לאחותך?"

"עדיף שתשתוק," נהם עליו גור.

כשכולם פנו לעבר הרחוב של דנה, הוא הרגיש בודד ואומלל. פתאום לא התחשק לו ללכת לבית שלו שהיה ריק מעילי ומאמא ואבא. הרגליים לקחו אותו לכיוון אחר.

לשדה.

כשנכנס לרחוב שהוביל לשדה, חשב לרגע שהתבלבל בדרך. הוא לא נראה כמו תמיד. במקום הנוף הפתוח בסוף הרחוב היתה שם גדר פח שהסתירה את השדה. גור התקרב אליה והלך לאורכה. הוא הגיע לחלק רופף בגדר ובהחלטה פתאומית השתחל דרכו ונכנס.

היה קשה לזהות את השדה. ארבעה טרקטורים נסעו הלוך ושוב ושיטחו את האדמה. גור הבחין בבהלה בשני פועלים עם מסור חשמלי שחתכו את האקליפטוס על הגבעה. נדמה היה לו שהוא מבחין בדגל האדום מושלך קרוע על האדמה.

"בכל זאת אנחנו תאומים."

גור קפץ בבהלה כששמע את הקול לידו.

אסיה עמדה שם וצחקה.

"מה? מה את עושה כאן?" הוא ניסה לטשטש את הקפיצה המביכה שלו.

"אומרים שלתאומים יש טלפתיה," אמרה אסיה, "רציתי להיות כאן קצת בשקט. נראה לי שאתה חשבת על אותו דבר."

"כן," הודה גור, "אבל כבר אין כאן שקט."

הם התיישבו והסתכלו על הטרקטורים שטירטרו בקול.

"תגיד, מה הסיפור עם העבודה באנגלית?" שאלה אסיה.

סומק כיסה את הפנים של גור, אבל מיד הוא עשה מה שתמיד עשה, במקום להתגונן הוא תקף.

"למה, את הולכת להלשין עלי? את בטח רוצה שיעיפו אותי מבית ספר, ככה לא יהיה אף אחד שיפריע לך ולחבורה שלך."

זה היה מעצבן! אסיה הרגישה את הדם עולה לה לראש. לא רק שהוא גנב לה את העבודה, הוא גם כועס עליה? אבל מבט אחד באחיה גילה לה שהוא לא כועס כמו שהוא נשמע. הוא היה כפוף ונראה די מבויש.

"אני לא אלשין עליך," אמרה, "אני רק מקווה שלא יעיפו אותי מבית ספר על זה שהעתקתי ממך."

גור נראה המום.

"מישהו אמר שהעתקת ממני?"

"המנהלת," אמרה אסיה.

הוא לא ידע מה לענות לה. מזל שהטלפון של שניהם התחיל לצלצל ביחד. הם ענו.

"אמא?"

"אבא?"

"אנחנו בשדה, בקצה השכונה."

"למה, מה קרה?"

"אוקיי."

"טוב."

שניהם סגרו את השיחה והביטו אחד בשני.

"אמא אמרה לי שנחכה להם כאן, הם מגיעים עם עוד אנשים," אמר גור.

"אבא אמר לי אותו דבר," הנהנה אסיה.

"מה יש להם לחפש כאן? למה הם לא באים הביתה?"

אסיה משכה בכתפיה. הכל היה מוזר ומפחיד.

המשך יבוא …

עוד סיפורים לילדים >>>