השדה פרק 9 ואחרון – סיונארה

לפרק הראשון >>>

לפרק הקודם >>>

מסתבר שאחד הכוחות הכי חזקים בטבע הוא לא סופות כמו הוריקן או טורנדו וגם לא הר געש, אלא עשבים. או כמו שאנשים קוראים להם "עשבים שוטים". אבל הם לא שוטים בכלל. עדיין לא עבר שבוע מאז שהטרקטורים הפסיקו לעבוד בשדה וכבר הוא היה מכוסה שוב במרבד ירוק. העשבים החכמים התחבאו מתחת לאדמה כשהטרקטורים עבדו מעליה, וברגע שהפסיקו העבודות הם התמתחו ושלחו עלים ירוקים אל האור.

העשבים קיבלו בהבנה את הבמה שהציבו אנשים בלב השדה, את שרשראות דגלוני הנייר שהקיפו אותה ואת שורות כסאות הפלסטיק שסודרו לפני הבמה.

בשעה 12 בצהריים, בשמש החורפית הגיעו גם האנשים. ילדים נרגשים ומשפחותיהם, חוקרות וחוקרי חרקים, צלמות וכתבים שהגיעו קצת עצבנים אבל נרגעו כשראו את הנוף הירוק, ובסוף, כדי שכולם יחכו לו, גם ראש העיר מוקף בחמישה אנשים שעיניהם קבורות בטלפונים הניידים.

אסיה וגור התיישבו בהתרגשות בשורה הראשונה לצד ההורים שלהם. עילי לא הגיע איתם, כמובן. גרגרנית הדגן היתה מסוכנת לו ולכן הוא נשאר בבית עם דודה ענבל.

יאיר בלום הגיע עם אבא שלו והתיישב ליד גור.

"אריגאטו גוזיימאס," לחש לו.

גור לא היה בחוג יפנית כמו יאיר אבל הוא היה די בטוח שאריגאטו זה תודה ביפנית. ליאיר היתה נטיה לדחוף מילים לא קשורות.

"גוזיימאס גם לך," אמר ליאיר ושניהם צחקו.

אחריו הגיעה נלי וישבה ליד אסיה. "ראית איך נהיינו כוכבים?" אמרה לה.

אחד-אחד הגיעו הילדות והילדים משתי החבורות היריבות והתיישבו אחד ליד השני, בלי הפרדה.

"ראית מי כאן?" שאלה תותי את מיכאל, "המנהלת הגיעה!"

כשראש העיר התקרב אל הבמה התיישבו גם המדעניות והחוקרים שקודם לכן התגודדו בקבוצות ודיברו בהתרגשות עם המון תנועות ידיים.

ראש העיר עלה על הבמה ואחת מאנשיו נתנה לו דף שעליו היה כתוב הנאום שלו.

"גבירותי ורבותי!" פתח הראש העיר, "ילדים וילדות נכבדים."

כל הילדים התחילו לצחוק אבל ההורים שלהם השתיקו אותם בנעיצת מרפק מאיימת.

"לפעמים צריך ילד שיגלה את מה שהמבוגרים כבר לא רואים," המשיך ראש העיר כשהוא קורא מהדף.

"ובמקרה שלנו מדובר ב-11 ילדות וילדים שבזכותם התגלתה תגלית מיוחדת במינה, תגלית שיכולה לפתור את בעיית הרעב בעולם!"

את המשפט האחרון סיים ראש העיר בהרמת קול ולכולם לא היתה ברירה אלא למחוא כפיים.

"במשך שנים חיפשו חוקרות וחוקרים ברחבי העולם חיפושית שחשבו שנכחדה ונעלמה מהעולם. גרנית הדגן …"

היועצת של ראש העיר לחשה לו משהו מתחתית הבמה. הוא עיקם את פיו ותיקן: "זה מה שאמרתי, גרגרנית הדגן. זו חיפושית שעוזרת ליבולי החיטה. ובלי חיטה אין קמח, ובלי קמח אין לחם!"

הוא שוב הרים את קולו ושוב כולם מחאו כפיים בצייתנות.

"רק בזכות 11 ילדים וילדות אמיצים, ילדים ששיחקו ביחד, בשיתוף פעולה…"

הילדים החליפו מבטים מבויישים. שיתוף פעולה? טוב שאדון ראש העיר לא ראה את המלחמה שלהם.

"… התגלתה החיפושית הנדירה והמועילה כאן בשדה בלב עירנו היפה והמטופחת!"

מחיאות כפיים.

"כמובן שכאשר סיפרו לי על התגלית הוריתי להפסיק מיידית את עבודות הבניה ולתת למדע לחקור מה בעירנו מושך את החיפושית. האם אלה מוסדות התרבות שהקמתי? או אולי הצהרונים העירוניים האיכותיים והמסובסדים הם אלה שמושכים את החיפושיות לכאן?"

ראש העיר קרץ לקהל וכולם צחקו בנימוס מהבדיחה.

חוץ מגור ששאל את אמא שלו בלחש מה זה "מסובסדים".

"החלטתי להעניק לילדים הנבונים מדליית 'חוקרים צעירים' כתודה על תרומתם לעירנו, למדינתנו ולעולם כולו!"

הפעם מחיאות הכפיים היו אמיתיות ורמות.

"יאיר בלום!" הזמין ראש העיר אל הבמה ויאיר קם ממקומו בצחקוק מבוייש וניגש לקבל את המדלייה שלו.

"דנה עמרני!"

אחד אחד הגיעו הילדים לבמה ובסוף החלוקה נעמדו לצילום משותף עם המדליות. ברור שגור עשה לאסיה קרניים עם האצבעות.

"תראה," לחשה אסיה לגור כשכולם התחילו להתפזר. הוא הסתכל למקום שאליו כיוונה והרגיש עקצוצים בראש מרוב בהלה. המנהלת התקרבה להורים שלהם.

"בוא נתקרב," הציעה אסיה.

"אני לא מעז," אמר גור, "היא תספר להם שגנבתי לך את העבודה. הם כל כך יתאכזבו."

אבל אסיה משכה אותו ביד והוא נגרר אחריה להורים ולמנהלת שכבר עמדו ביחד ודיברו. אסיה נדחפה למעגל האנשים. גור נראה כאילו הוא עומד להתעלף.

"היי ילדים, בדיוק אמא ואבא מספרים לי שאחיכם הקטן מרגיש הרבה יותר טוב," פנתה אליהם המנהלת.

"נכון," אמרה אסיה בחיוך, "בעצם החיפושית התגלתה בזכותו."

"אני מקווה שהכל היה בסדר בבית הספר בימים שהיינו בבית החולים," אמרה אמא, "היינו כל כך עסוקים עם עילי."

זהו.

זה הזמן למנהלת להעלות את הנושא ולספר על מה שגור עשה. הוא הרגיש שהגרון מתייבש לו. הוא לא היה יכול לומר מילה גם אם היה לו מה להגיד. אפילו אסיה שתקה.

המנהלת הסתכלה עליהם לרגע.

"הכל היה בסדר," אמרה לבסוף, "גור מאחר קצת להגיש עבודה באנגלית אבל אפשר להבין שהראש שלו במקום אחר."

"אוי, זה לא בסדר," אמר אבא.

"הוא הבטיח להגיש אותה מחר," חייכה המנהלת, "אני סומכת עליו."

גור הנהן בלי מילים.

"תודה שהזמנתם אותי לטקס, ילדים," המנהלת פנתה ללכת. "כל הכבוד לכם."

אם אסיה לא היתה מחזיקה ביד של גור, הוא היה צונח על האדמה מרוב הקלה.

ברגע שהמנהלת הלכה, הקיפו החברים את אסיה וגור.

"אני מזמינה את כולם אלי!" אמרה דנה, "אתם באים?"

"את כולם-כולם?" שאלה אסיה "שתי החבורות?"

"די, נמאס כבר מעניין החבורות," אמר יאיר עוזרי, "בואו נלך לדנה."

"אמא, את יכולה לשמור לי את המדליה?" צעק הראל והצטרף אליהם.

"אני לא יכול לבוא היום," אמר גור, "יש לי שיעורי בית להשלים."

"אוף…" נאנחה נלי.

"אני באה איתך הביתה," אמרה אסיה לאחיה, "אולי תצטרך עזרה."

"אבל מחר ניפגש כולנו שוב, כן?" שאל גור.

"בדוק!" ענה מיכאל.

"סיונארה!" קרא יאיר בלום והצטרף לחבורת הילדים. חבורה אחת מאוחדת, שיצאה ביחד מהשדה.

הסוף.

עוד סיפורים לילדים וילדות >>>