השדה – פרק 1

סיפור חדש בהמשכים

כשהחבורה של אסיה נתקלת בחבורה של גור, רגוע זה לא יהיה!

פרק 1 – החבורה של אסיה

"אח," נאנחה אסיה וחבטה בחרק, "אם לא היו פה את החיפושיות האלה, זה היה המקום הכי מושלם בעולם."

"ועכשיו, עם החבל על העץ, זה בכלל מושלם," אמרה תותי, "נו, אסיה, תודי שאת תלית אותו שם."

אסיה היתה שמחה להודות שהיא זאת שתלתה את חבל העבה על ענף האקליפטוס, אבל מה לעשות שזאת לא היתה היא? החבורה הגיעה אתמול למקום הקבוע, ושם הוא היה. חבל התנדנדות מעולה שמישהו קשר לאחד הענפים הגבוהים של האקליפטוס הענק.

"איטדקימסו!" שאג פתאום יאיר בלום. הוא רץ כמה צעדים ותפס את החבל בתנופה. הוא למד בחוג יפנית ואהב להשתמש במילים יפניות כשהתאימו וגם כשלא. איטדקימסו, למשל, היה 'בתיאבון', אבל אף אחד כאן לא ידע את זה, נכון?

הכל התחיל לפני כמה שבועות, כשאסיה חזרה מבית ספר יום אחד קצת עצובה. לא התחשק לה לחזור הביתה. היא נפרדה מתותי ליד הבית שלה ואחר כך גם מרוני ופתאום מצאה את עצמה פונה בסמטה הקטנה ליד הבית של רוני במקום להמשיך ישר לבית שלה.

היא כבר הכירה את השדה הקטן בשולי השכונה שלה, אבל כבר שנים לא היתה בו, אולי מאז הגן. איך יכלה לשכוח מהמקום המקסים הזה? בקיץ הוא היה כמובן יבש לגמרי ומלא קוצים, אבל עכשיו, בסתיו, כבר הציצו עשבים קטנים מהאדמה החומה וצבעו אותה בירוק. בקצה השדה היתה גבעת חול קטנה ובראשה ניצב האקליפטוס הענק. היא הלכה אליו, טיפסה כמה צעדים במעלה הגבעה ונשענה על הגזע. השדה היה ריק לגמרי. רוח קלה פרעה את שערה. היא כבר לא היתה עצובה. אפילו גור כבר לא הטריד את מחשבותיה. היא ישבה שם במשך זמן-מה עד שצלצול הטלפון הפר את הקסם. אבא שלה מחפש אותה. היא מיהרה לענות, הבטיחה שתגיע מיד הביתה וקמה ממקומה, מברישה את הג'ינס משאריות האדמה הלחה.

למחרת תותי באה איתה לשדה. אחרי יומיים הגיעה כבר כל החבורה של אסיה: תותי, רוני, יאיר בלום והראל.

היה נחמד לשחק קצת בחוץ, אפילו "משחקים של קטנים" כמו מחבואים. או תופסת-מורים (כולם בורחים ואם התופס מתקרב למישהו, צריך להגיד שם של מורה וזה מגן עליך למשך חמש שניות, ואסור לחזור על שם שכבר אמר מישהו אחר.)

זה לא שאסיה היתה המנהיגה, אבל איכשהו היו לה תמיד הרעיונות הכי טובים וכולם עשו מה שהיא אמרה. לא כי חייבים, אלא כי זה היה הכי כיף.

היא, למשל, זאת שהביאה מחצלת קצת קרועה כדי שיהיה להם איפה לשבת, היא גם הציעה שיבנו ביחד מין גגון עץ קטן שיגן עליהם מגשם.

עכשיו הם עמדו ליד החבל וניסו להתנדנד עליו ולקפוץ ממנו כשהוא בשיא הגובה. זה היה ממש כיף.

"עכשיו תורי!" שאגה רוני ולקחה תנופה, ואז נשמע קול מוכר:

"גיים אובר! עופו מכאן!"

אסיה קמה ממקומה. פס בוץ היה מרוח על לחייה.

"מה אתה עושה כאן?" שאלה והשתדלה להראות מאיימת.

גור עמד מולה. קצת מאחוריו עמדו החברים שלו מ-ו'2, הכיתה המקבילה: דנה, דורי, נלי, מיכאל ויאיר עוזרי.

"זה המקום שלנו," אמר גור, "אנחנו תלינו כאן את החבל."

איך הוא בכלל גילה על המקום הזה? חשבה אסיה ביאוש. לפעמים היה נדמה לה שהוא קורא את המחשבות שלה.

"אז אתם יכולים לקחת את החבל שלכם וללכת איתו למקום אחר," ענתה לו.

"תחלמו," ענה גור, "זה המקום הקבוע שלנו."

"לא נכון!" קראה אסיה, "אני מצאתי אותו!"

היא ניסתה לחשוב במהירות על פיתרון: "תשמעו, השדה הזה מספיק גדול לכולנו. פשוט תלכו לצד השני שלו."

"לא," גור הניד בראשו, "הגבעה הזאת היא המקום הכי טוב."

שאר הילדים הביטו במתח באסיה ובגור. זו לא היתה הפעם הראשונה שראו אותם מתווכחים. גם לא הפעם העשירית.

"אתם לא יכולים לגרש אותנו מכאן. זה מקום ציבורי." התעקשה אסיה. הגור הזה! כל דבר הוא הורס לה, הוא והחבורה העלובה שלו.

"טוב," אמר גור, "אז אם זה מקום ציבורי גם אנחנו יכולים להיות כאן." והוא התיישב ליד העץ. החברים שלו מיהרו לעשות כמוהו.

"טוב," אמרה תותי בהיסוס, "כבר כמעט חושך. אני חייבת ללכת הביתה."

"גם אני," אמר יאיר בלום.

לא התחשק לאסיה לוותר לגור ולחברים המגעילים שלו. הם תמיד היו שם. בהפסקות, בטיולים משותפים לשתי הכיתות, ותמיד ניסו להפריע לה ולחברים שלה כמה שיותר.

אם החבורה של אסיה היתה משחקת כדור אש בהפסקה, גור והחברים שלו תמיד היו באים וצועקים בקולי קולות שעכשיו זה הזמן שלהם במגרש.

פעם הם הלכו לסרט ביחד וראו את החבורה של גור יושבים במקומות שלהם וצוחקים.

"תקראו לסדרן," הם אמרו.

ותמיד זה היה נגמר כשגור ואסיה צורחים אחד על השני לפני כולם, ובסוף מישהו או מישהי, לפעמים אפילו מורה, היו מפרידים ביניהם, ואחד החבורות היתה מוותרת והולכת למקום אחר.

עכשיו, בשדה, אסיה נשארה לבד מול החבורה של גור. לא התחשק לה לוותר, אבל היא גם לא ידעה מה לעשות.

פתאום נשמע קול זמזום מוכר, אבל חזק במיוחד. זאת היתה עזרה לא צפויה.

נחיל של חיפושיות עוקצניות השתלט על הגבעה.

"איכס!" קראה נלי וחבטה על זרועה. יאיר עוזרי נופף בידיו לכל עבר ומיכאל פשוט ירד בריצה מהגבעה.

גור הסתכל על חבריו ועיקם את הפרצוף. "טוב," אמר לאסיה, "תהני מחיפושיות. אנחנו הולכים מכאן, אבל נחזור!"

אסיה חיכתה שיעלמו בסמטה ואז התיישבה, נהנית מרגע הניצחון הקצר שלה.

השמש כבר שקעה מאחורי העצים. לאסיה לא היתה ברירה אלא לקום, לנקות את אחורי המכנסיים שלה מחול ולהתחיל ללכת הביתה.

כמו בכל פעם, היא עמדה מול הדלת הסגורה לדירה וחיפשה את המפתחות במשך דקות ארוכות בתיק המתפקע שלה. באמת שהם היו מוכשרים במיוחד בללכת לאיבוד.

סוף סוף מצאה אותם ונכנסה. הבית היה חשוך. היא לבד?

היא התקדמה לעבר המטבח והלב שלה קפץ לרגע כשראתה דמות יושבת ליד השולחן.

אבל אז היא זיהתה אותו.

"למה אתה יושב בחושך?" רטנה והדליקה את האור.

"את לא אמא שלי," ענה גור.

"למה היית חייב להביא את החבורה שלך דווקא לשדה שלי?" אסיה היתה על סף דמעות. הכל הוא חייב להרוס. היא פתחה את המקרר וחיפשה משהו אכיל.

גור הרים את המבט מפשטידת הכרובית שאכל.

"זה לא השדה שלך," אמר.

"אני שונאת את החבורה המגעילה שלך, אני שונאת אותך ואני שונאת להיות תאומה שלך," אמרה אסיה כשהיא חותכת את הפשטידה בעצבים.

גור המשיך לאכול.

"גם להיות תאום שלך זה לא הדבר הכי כיפי בעולם," אמר בפה מלא.

המשך יבוא

עוד סיפורים לילדים >>>