ילדה רגילה

כשלירי היתה בת שלוש היא רצתה להתחפש לליצנית.

אבא ואמא התחילו בהכנות חודש לפני החג. הם תפרו אוברול צבעוני, קנו פאה עם שיער מתולתל כתום פרוע, מצאו נעליים גדולות של סבא והכינו אף גדול ואדום מספוג.

בבוקר החג לירי התעוררה מוקדם, לבשה את התחפושת ונתנה לאמא לצייר לה על הפנים חיוך גדול.

ואז הוליכו אותה בגאווה אל המראה. היא מיד פרצה בבכי מבוהל שלא הפסיק עד שהורידו לה את הבגדים, זרקו את האף לפח ושטפו את הפנים עד שחזרו להיות (כמעט) כרגיל.

באותו פורים לירי הלכה לגן עם מכנסיים כחולים, נעלי ספורט וחולצה עם הדפס של פרח.

כשהיתה בת ארבע לירי רצתה להתחפש לאבירה. אבא ואמא שיתפו אותה בכל פעם שהכינו אביזר חדש לתחפושת שלה. היא התרגשה לראות את המגן המקושט, את הקסדה המבריקה ואת חרב העץ הגדולה.

בבוקר פורים לירי התעוררה מוקדם, לבשה את החליפה השחורה, חבשה את הקסדה והחזיקה את המגן והחרב. אחרי שתי דקות פרצה בבכי. החליפה גירדה לה, הקסדה דקרה לה בראש והחרב היתה כבדה מדי.

היא הלכה לגן עם חצאית צהובה, חולצה תכלת וסנדלים.

בכיתה ב' לירי רצתה להתחפש לחד-קרן. תפרו לה שמלה לבנה, קנו טייץ לבנים ואפילו נעלי בובה לבנות במיוחד לפורים. בבוקר החג אמא הרכיבה ללירי את הקשת לשיער עם הקרן הגדולה והצבעונית וציירה לה שתי קשתות צבעוניות על כל אחת מהלחיים.  

לירי לא חיכתה הרבה עד שפרצה בבכי ודרשה להוריד את הקרן המעצבנת, לפשוט את הטייץ החמים ולשפשף במים את הקשתות הצבעוניות מהלחיים שלה.

באותו יום הלכה לבית הספר עם ג'ינס ונעלי ספורט. היא הסכימה ללבוש את החולצה עם הדפס החד קרן.

ובכל שנה כל הילדים וההורים והמורים שואלים אותה: "למה התחפשת?" ולירי עונה: "התחפשתי לילדה רגילה". וזאת בדיחה שאחרי שמונה-תשע שנים כבר לא הכי מצחיקה.

אז זהו, השנה זה לא יקרה. לירי הודיעה לכולם הרבה לפני פורים שהפעם היא לא מתחפשת. לא צריך להכין, לתפור, לגזור ולמדוד. ואז לזרוק.

אבא ואמא הנהנו בהבנה וגם בהקלה. הפעם לירי החליטה מראש כמו ילדה גדולה. לא יהיו בכי וצעקות בבוקר פורים.

אבל ככל שהחג התקרב החברות שלה בכיתה לא הפסיקו לשאול: "למה את מתחפשת?"

רוב הילדים והילדות בכלל לא גילו לחברים שלהם למה הם מתכוונים להתחפש. הם רצו שזאת תהיה הפתעה. אבל ללירי לא היה אכפת לענות לכל מי ששאלה: "אני מתחפשת לילדה רגילה".

מה שהיה מוזר הוא שלמחרת שוב שאלו אותה. ואפילו אותן חברות. "למה את מתחפשת?" ולירי היתה קצת מתעצבנת: "אמרתי לך כבר אתמול! לילדה רגילה!"

"אוי, שכחתי," היתה אומרת החברה ולפעמים גם שואלת אותה את אותה שאלה למחרת. כאילו זה בלתי נתפס שילדה בכיתה ד' לא תרצה להתחפש.

*צפרדע*

השבוע לפני פורים לא היה שבוע רגיל בבית הספר. ביום אחד הכינו אוזני המן, ביום אחר קישטו את הכיתה ואז, ביום רביעי אחד…

ביום רביעי התעוררה לירי בבוקר ואמרה לאמא שלה שזה יום פיג'מות בבית הספר. כל הילדים והמורים באים בפיג'מה.

"בסדר," אמרה אמא, "אז כולם יהיו בפיג'מות ואת לא. לא קרה כלום."

אבל לירי הפתיעה: "נראה לי שדווקא כן אלך עם פיג'מה. זאת לא בדיוק תחפושת."

"את בטוחה?" שאלה אמא ולירי אמרה שכן.

היא בחרה בפיג'מה הכי מצחיקה שלה. מין אוברול ירוק עם כובע של צפרדע. היא אפילו נעלה נעלי ספורט בצבע צהוב זרחני שדודה תמר קנתה לה ואף פעם לא העזה ללכת איתן כי הן כל-כך בולטות.

"יאללה, אנחנו מאחרות," אמרה אמא, "אבא כבר יצא ואני עוד צריכה להגיע היום לפגישה באשדוד," ושתיהן רצו למכונית.

כבר הרגישו אביב בחוץ, הרחובות היו מלאים באנשים ובנהגים ובפקקים ולירי שוב איחרה לבית הספר. היא יצאה מהמכונית, נתנה לאמא נשיקה וחיכתה שהשומר יפתח לה את השער. הוא חייך למראה הילדה הירוקה ונתן לה כיף, כמו שתמיד נתן לילדים המגניבים בבית הספר.

לירי טיפסה במדרגות לכיתה שלה בריצה. הנעליים הצהובות היו דווקא נוחות מאוד. היא הגיעה לכיתה ד'2, הסדירה את הנשימה ופתחה את הדלת.

אוי ואבוי.

32 זוגות עיניים ועוד מורה אחת הביטו לעברה בתדהמה. 32 תלמידות ותלמידים ועוד מורה אחת, כולם לבושים רגיל לגמרי. ואז, אחרי שתי שניות של דממה מוחלטת נשמע הצחוק.

ואיזה צחוק זה היה. התפרצות רועמת של כיתה שלמה. עשרות ילדים שצוחקים בצרחות עד שזולגות להם דמעות מהעיניים. המורה ניסתה להשתיק אותם אבל לירי שמה לב שמדי כמה שניות בורח לה צחקוק שהיא לא מצליחה לשלוט עליו.

"יום פיג'מות זה מחר," הצליחה המורה להגיד בסוף, "היום אנחנו מתכוננים למבחן הגדול בחשבון שיהיה אחרי החג."

ואז הוסיפה: "הצלחת להצחיק אותנו אחרי כמה חודשים קשים ועצובים, את הצפרדע הכי מתוקה שראיתי בחיים."

סוף סוף הכיתה נרגעה ולירי הלכה למקום שלה ליד נעמה בפנים מושפלות ובוערות ממבוכה.

כשנשמע הצלצול להפסקה לירי לא רצתה לצאת מהכיתה. לא התחשק לה שיתחילו שוב לצחוק עליה. אמא ואבא לא יכלו להגיע לבית הספר עם בגדים להחלפה, אז היא תישאר כל היום בכיתה.

אבל נעמה מצאה באיזו מגירה כובע מצחיק, ומיקה התעטפה בבד פרחוני. "עוד כמה ימים פורים," אמרו לה, "הכל בסדר!"

לירי ירדה איתן לחצר והיתה הצפרדע היחידה בבית הספר. כולם הסתכלו עליה. זה היה משונה, אבל גם קצת מיוחד.

"למה התחפשת?" שאלה אותה ילדה קטנה מכיתה א'. היא הסתכלה למעלה על לירי במבט קצת מעריץ.

"התחפשתי לילדה לא רגילה," אמרה לירי, ואז נתנה לילדה כיף ורצה אל החברות שלה.

עוד סיפורים לילדים >>>