ילד קדמון

"משעמם לי," אמר יונתן אחרי ארוחת הצהריים. "אני יכול לשחק במחשב?"

אבא שלו עיקם את האף. "כשאני הייתי בגילך…" התחיל ויונתן ידע בדיוק איך זה יגמר.

"היינו נפגשים כל הילדים ברחוב ומשחקים בכדור עד החושך," המשיך אבא.

"תגיד תודה שבכלל היה לכם רחוב, או כדור," אמרה סבתא שבדיוק נכנסה למטבח.

"כשאני הייתי ילדה, לא היינו סתם קונים כדור. היינו מכינים אותו מערימה של סמרטוטים. ומשחקים איתו בשדה, לא ברחוב."

"תגידי תודה שהיו לך סמרטוטים. לאדם הקדמון גם זה לא היה. וגם לא שדות," צחק יונתן.

 אתה לא היית מצליח להעביר יום אחד בלי המחשב או הטלפון," אמר אבא והקפיץ פרח כרובית לפיו.

ליונתן כבר נמאס לשמוע על הילדים של פעם. "ואני אומר לך שלא רק שאני יכול לחיות כמוך או כמו סבתא, אלא כל היום אני אחיה בדיוק כמו האדם הקדמון."

"מממ…" פקפק אבא.

"ביי!" יונתן כבר היה ליד הדלת.

"לאן אתה הולך?" שאל אבא.

"החוצה. לאדם הקדמון לא היה בית," אמר יונתן ויצא במהירות מהבית לפני שאבא יעצור אותו.

הוא ירד שלוש קומות (ברגל, כמובן. לאדם הקדמון לא היתה מעלית) ויצא לגינה. מאחורי הבנין היתה חניה מבטון, אבל מלפנים היה שטח קטן של דשא ומסביבו שיחי נוי.

הוא החליט לבנות מחסה. אם היה לו מסור, היה יכול לקצוץ כמה ענפים מהשיחים ולהקים סוכה. אבל לא היה לו מסור, וגם לא חבל כדי לחבר את הענפים אחד לשני, וסביר להניח שהשכנים לא ישמחו אם יתחיל לנסר כאן שיחים. הוא פשוט יצטרך לקוות שלא יטפטף גשם.

אולי כדאי להתחיל ללקט את ארוחת הערב. בין שיחי הנוי צמחו כמה עשבים שוטים שהגנן לא הספיק לעקור. יונתן ידע שדווקא אלה יכולים להיות ארוחת ערב מזינה. דבר ראשון הוא קטף חמציץ וכרסם אותו. טעים. הוא בחן את קבוצות העלים הירוקים – לבנים שעל האדמה. אלה היו עלי סרפד, והוא ידע שאפשר להכין מהם קציצות או סלטים, אבל איך יוכל לקטוף את העלים הקוצניים בלי כפפות או מספריים? לאדם הקדמון לא היו כפפות וגם לא מספריים. הוא קטף כמה עלי חוביזה שצמחו ביניהם וניסה לכרסם אותם כמו שהם. היה להם טעם של עלים.

אוקיי, חשב, זה הזמן לגלות את האש. הוא הביא כמה אבנים וסידר אותן במעגל.

"מה אתה עושה?" שמע פתאום קול לידו. הוא הרים את ראשו. גיל, השכן מקומה שניה שלמד כיתה מעליו בבית הספר, עמד שם עם הכלבה שלו בוני.

"אני מנסה להדליק אש בלי גפרורים," ענה יונתן במבוכה, אבל להפתעתו גיל התיישב לידו ואמר "מגניב".

הם ניסו להכות אבן באבן. ראשון התחיל גיל ואז, כשכאבו לו הידיים, העביר את האבנים ליונתן, שהיכה בהן עד שפגע לעצמו באגודל בטעות.

"לא נראה לי שאלה האבנים הנכונות," אמר בסוף והשליך אותן הצידה. "ראיתי פעם שיותר קל לעשות את זה אם מסובבים במהירות מקל עץ.",

בחצי שעה הבאה הם חיפשו מקל מתאים, אבל כשמצאו מקל שהיה בדיוק מתאים, בוני החליטה שזה המשחק שלה, תפסה את המקל בפיה והתחילה לברוח. מיד הפכו הילדים לציידים והתחילו לרדוף אחריה.

"לך אתה מהצד הזה ואני ארוץ לצד השני!" צעק יונתן. "נתפוס אותו באמצע."

אחרי מאמצים רבים הם הצליחו לתפוס את הממותה, סליחה, את בוני, אבל המקל היה כבר לעוס ורטוב ואי אפשר היה להשתמש בו כדי להדליק מדורה.

גם הם היו כבר מרוחים בבוץ בגלל מסע הציד. השמש כמעט שקעה ונהיה קריר.

יונתן קטף עוד חמציץ וכרסם אותו ואז כיבד גם את חברו לשבט.

פתאום בוני השמיעה נביחה ואבא של יונתן יצא מחדר המדרגות והתקדם לעברם. יונתן ראה שאבא שלו מסתכל על מעגל האבנים בלי המדורה ועל החמציצים שהוא וגיל כירסמו.

ואז הוציא אבא פיסת גיר מהכיס והחל לצייר על אבן גדולה.

כשגמר את הציור היה שם סיר קצת עקום מעלה אדים וחץ שמצביע למעלה.

יונתן הבין מיד.

"אתה בא אלי לארוחת ערב?" שאל את גיל.

""בטח," אמר חברו לשבט, "אני רק מחזיר את בוני הביתה ובא."

"אולי עדיף שתתקלח לפני שהוא מגיע," הציע אבא כשעמדו ליד דלת הדירה בקומה השלישית.

"מצטער," ענה יונתן, "עוד לא המציאו את המקלחת."

הוא השאיר את הנעליים המלוכלכות על שטיח הכניסה ונכנס ישר למטבח. מזל שהמציאו את מרק הכרובית.

עוד סיפורים לילדים >>>