עמוד ריק

כתב: יואב ברוך

אדם קרא ספרים, הרבה ספרים. לא היה דבר שהוא אהב לעשות יותר מלהתכרבל בחורף מתחת לשמיכה עם ספר טוב. הוא לא היה בררן, הוא אהב לקרוא ספרים של ילדים, ספרים של מבוגרים, ספרים קצרים, ספרים ארוכים, ספרי מדע בדיוני אבל גם ספרי פנטזיה (או שניהם, הוא חיפש כבר הרבה זמן ספר שהגיבור שלו הוא רובוט דרקון. דרקובוט?).

אחרי שסיים לקרוא את סדרת הספרים "שביל של אבנים", הוא לקח מהמדף בחדר שלו את הספר האחד שלא ימאס עליו אף פעם, לא משנה כמה פעמים יקרא אותו (עד עכשיו, בערך שבע פעמים), "הארי פוטר ואבן החכמים". הוא הסתכל על הכריכה כמה רגעים ודמיין מה יגיד לג'יי קיי רולינג אם יפגוש אותה. זה היה החלום שלו מאז גיל שבע. הוא פתח את הספר בתחילת הפרק הראשון וכמעט התחיל לקרוא את המילים המוכרות, אבל אז שם לב שלפני שהספר מתחיל יש כמה עמודים לבנים ריקים. מעניין שלא שם לב לזה קודם. בשביל מה הם קיימים? היה עמוד שעליו נכתבה הקדשה, אחריו היה עמוד עם הרבה מילים באנגלית וסימנים מוזרים. הוא נראה כמו מסמך יותר מעמוד בספר.

"אין לשכפל, להעתיק, לצלם, להקליט, לאחסן במאגר מידע…"

בשלושת העמודים אחריו נכתבו דברים כמו שם הספר, שם המתרגמת והוצאת הספרים. אבל הדף הראשון היה שונה, הוא היה ריק לגמרי משני הצדדים. למה שיהיה בספר עמוד ריק? מה כבר יכולה להיות המטרה של עמוד לבן לגמרי? אדם ניסה לקרב את העיניים כמה שאפשר לספר כדי לוודא שהוא לא מפספס שום דבר, אבל כל מה שהצליח לראות היה הלבן הדהוי של העמוד הריק.

אדם שאל את כל האנשים החכמים שהצליח לחשוב עליהם, אמא אמרה לו שעושים דפים כאלה בכל הספרים בשביל שישמרו על הדפים האחרים מלהתלכלך (בשביל זה יש כריכה לא?). אבא אמר לו שסופרים בדרך כלל לא טובים בחשבון וקונים דף אחד יותר מדי. "הבנת? סופרים לא יודעים לספור! חה!" רון אמר לו שהדף שם בשביל שיציירו עליו את הדמויות בספר (כולם יודעים שאסור בשום פנים באופן לצייר על אף דף בספר) והמורה שלו למתמטיקה אמר לו שאם אין לו שאלה שקשורה לחילוק ארוך, כדאי שהוא ישאל אותו בסוף השיעור.

הוא כבר עמד לוותר אבל ערב אחד, כשקרא מתחת לשמיכה עם הפנס המיוחד שלו, הוא לחץ על הכפתור הלא נכון בפנס והוא האיר באור אולטרה-סגול. היה בלתי אפשרי לקרוא באור כזה וכשאדם ניסה ללחוץ על הכפתור הנכון, נסגר לו הספר בטעות. הוא פתח את הספר בעמוד הראשון הלבן ואז, בפינה הימנית התחתונה של העמוד חשף האור האולטרה-סגול מילים ומספרים שמעולם לא ראה.  אדם צמצם את עיניו במאמץ. הכתב היה קטן מאוד. 12/8/24 היה כתוב שם ומתחת לתאריך: שדרות בן-מימון 5, ירושלים. מעניין. קולה של אימו מחוץ לחדר דרש ממנו להניח את הספר וללכת כבר לישון, אבל הוא לא יכול, לא עכשיו. אדם קם מהמיטה ובחר ספר אחר מהמדף. הוא פתח אותו בעמוד הראשון, האיר עליו באור האולטרה-סגול והסתכל על הפינה הימנית התחתונה. 12/8/24 המספרים היו קטנים אבל ברורים: ומתחתם: שדרות בן-מימון 5, ירושלים.

בידיים רועדות שלף אדם כמעט כל ספר מהמדף והביט בעמוד הראשון באור הפנס. בכולם היו כתובים אותו תאריך ואותה כתובת.

משום מה לא סיפר לאף אחד על התגלית שלו. היתה לו הרגשה שיתנו לו הסבר משעמם כלשהו. אבל הוא ידע שיש כאן סוד והיה נחוש לגלות אותו.

החנות

ה-12 באוגוסט היה יום שני. אדם סיים ללמוד מוקדם, אמר לרון שלא יוכל לבוא אליו כמו תמיד ורץ לאוטובוס. הוא כבר ידע שהכתובת שגילה נמצאת בשכונת רחביה. הוא ירד בתחנה הנכונה, הלך כמה דקות והגיע לחנות בבניין אבן שנראה עתיק וקצת מוזנח. הוא בדק היטב: שדרות בן מימון 5, נשם נשימה עמוקה ונכנס לחנות. הדבר הראשון שראה כשנכנס היה ספרים. המון ספרים. ובין המדפים העמוסים ישבה מאחורי הדלפק מוכרת ספרים שנראתה צעירה ולא מפחידה במיוחד.

בדרך כלל חנות ספרים כזאת היתה משמחת את אדם, אבל עכשיו הוא היה מאוכזב. הוא עדיין לא ידע למה ציפה אבל זה לא היה זה. אחרי התלבטות קצרה החליט להראות למוכרת את התאריך והכתובת בדף הלבן בתחילת כל ספר.

"שלום," אמר אדם והרגיש קצת רע שהוא מפריע לה, כי היא קראה ספר מתחת לשולחן. אדם זיהה אותו מיד. הארי פוטר, אלא מה. היא סיימה את הפסקה ואז הרימה את מבטה.

"כן, במה אני יכולה לעזור לך?" שאלה אותו בזמן שהניחה סימניה בעמוד שבו קראה. אדם שם לב שהיא בדיוק בקטע שבו הארי נכנס דרך הקיר של תחנת הרכבת.

"קוראים לי אדם," אמר באומץ,  "ולא מזמן שמתי לב לדבר מוזר. בדף הראשון של הספר שלי, בעצם, של כל הספרים שלי, יש תאריך וכתובת ו—"

"סליחה, אבל אני לא יודעת על מה אתה מדבר!" התפרצה המוכרת. היא נראתה נדהמת וקצת מפוחדת. היא העיפה מבטים חוששים סביבה למרות שלא היה בחנות אף אחד מלבדם. אדם לא ידע מה לעשות ורק עמד שם, אבל אז היה לו רעיון. הוא לקח את הספר הכי קרוב אליו (שביל של אבנים 4 – נקמת הסלעים), פתח אותו בעמוד הראשון, הוציא את הפנס מהכיס והאיר עליו.

"זה היום, וזה פה," הוא אמר והצביע על התאריך והכתובת.

המוכרת פערה עיניים בתדהמה. "אבל… איך גילית…? זה לא יכול להיות…"

אדם חיכה בנימוס שתסיים. אחרי שסיימה להתפלא, היא אמרה: "טוב, אני מניחה שזה אומר שאתה יכול להיכנס."

עכשיו היה תורו של אדם להתבלבל. "להיכנס? לאן?" הוא שאל.

המוכרת יצאה מהדלפק, הזיזה מדף ספרים גדול וחשפה דלת שהובילה עמוק אל תוך הקיר. "תהנה," היא אמרה, "ואל תשכח לשמור את הסוד." אדם נכנס דרך הדלת.

בסוף המסדרון היתה דלת שהובילה לעוד מסדרון שהוביל לעוד דלת שהובילה לעוד מסדרון… אדם הלך באיטיות ובחשש עד שהגיע לדלת שונה משאר הדלתות. היא היתה גדולה מאוד ועשויה מעץ. על מסגרת העץ שלה היו חריטות יפהפיות של ספרים ושל אנשים שקוראים ספרים, הידית היתה מפוסלת בצורת ספר חצי פתוח. הוא החזיק בספר ופתח את הדלת.

הכנס

קודם הוא שמע אותם ורק אחר כך ראה: מאות, אולי אלפי נשים וגברים, באולם ענקי. הם דיברו, צחקו ואכלו כריכים קטנים. חלק מהפרצופים נראו לו מוכרים, אבל הוא לא היה בטוח מאיפה. הם שוחחו בהמון שפות, אבל בעיקר באנגלית. לפני שאדם הספיק לעכל את מה שהוא רואה, עלתה אישה על במה במרכז החדר והקישה עם כפית על כוס יין שהחזיקה. כולם השתתקו. אדם ראה שחלקם הרכיבו אזניות. הוא מיהר לעמדת אזניות שעליה נכתב: "עברית" והרכיב אותן. למרות שהיה תלמיד מעולה באנגלית, הוא שמח לגלות שהוא שומע תרגום לעברית.

"ברוכים הבאים לכנס הספרים והסופרים הגדול!" הכריזה האישה. כולם מחאו כפיים ואדם לא הצליח להתאפק והצטרף. "כבר יותר ממאה שנים שאנחנו נפגשים מדי שנתיים-שלוש, הסופרים וחובבי הספרים הגדולים בעולם, בשביל לחגוג את המילה הכתובה, את הקריאה ואת הסיפורת. אם אתם כאן, סימן שאתם משמעותיים לעולם הקריאה והכתיבה. הכנס הוא בשבילכם אבל אתם מתבקשים גם לשמור אותו בסוד. נמצאים כאן רק האנשים שצריכים להימצא כאן. כמו תמיד בכנסים המיוחדים שלנו, נכתוב ביחד ספר משותף ונפרסם אותו בשם אחד או אחת מאיתנו. אני מזכירה לכם ספרים קודמים שכתבנו ביחד בשנים קודמות כמו "פרסי ג'קסון"…"

אדם מוכר צחק ונופף לכולם. אדם זיהה אותו. זה היה ריק ריירדן, אחד הסופרים האהובים עליו!

"תודה לכולם!" אמר ריירדן, "אבל את הספרים הבאים בסדרה כבר כתבתי לבד…" וכולם צחקו.

"וגם דמדומים," המשיכה האישה וקיבלה גל נוסף של מחיאות כפיים. אדם לא קרא את הסדרה "דמדומים" אבל שמע עליה.

"ואפילו את הספר האחרון בסדרת "הארי פוטר"!"

מחיאות הכפיים גברו ואז הוא ראה אותה. את ג'יי קיי רולינג בכבודה ובעצמה שהרימה את ידיה וצעקה: "תודה לכולם! כבר לא היה לי כוח לגמור את הסדרה הזאת לבד!"

האישה על הבמה המשיכה לדבר: "ועכשיו נבחר את הרעיון לספר הבא. למי יש הצעה מעניינת?"

כמה ידיים התרוממו.

"כן, סוזן קולינס?"

אדם זיהה את הסופרת של "משחקי הרעב".

"אולי נכתוב את בילבי כנערה בת 16?"

האישה רשמה את ההצעה על לוח גדול. "עוד מישהו? כן, אדון קיבואישי?"

"נראה לי שהגיע הזמן לכתוב ולצייר קומיקס!" אמר בחור חמוד שנראה יפני ודיבר באנגלית.

מישהי צעקה: "בואו נכתוב על רובוט!" ואז אדם כבר לא התאפק ושמע את עצמו צועק: "רובוט דרקון! דרקובוט!"

דממה נפלה בחדר. כולם הפנו את מבטם אליו. הוא רצה להיקבר בתוך הריצפה. למה לא שתק? עכשיו הם יגלו שהוא לא אמור להיות כאן ויגרשו אותו!

"רובוט דרקון…" חייכה האישה על הבמה, "כזה עוד לא היה…" ורעם של מחיאות כפיים שטף את האולם.

בסיום ההתכנסות, התפזרו כולם שוב לקבוצות קטנות. "אני חושב שהרובוט הדרקון צריך להיות בלש," שמע אדם מישהו אומר, ומישהי ענתה לו: "רעיון נהדר, דאב."

"אולי זאת בכלל רובוטית?" הציעה מישהי אחרת.

"מחר נתחיל לכתוב," פנתה אליו בעברית מישהי שנראתה לו קצת מוכרת, "תבוא?"

עכשיו זיהה אותה. התמונה שלה היתה על הכריכה האחורית של סדרת "שביל של אבנים"!

"אני לא בטוח שאני צריך להיות כאן…" מלמל אדם במבוכה.

היא צחקה. "גם אני לא חשבתי שאני שייכת כשהגעתי בפעם הראשונה, אבל אם הגעת, אתה משמעותי לעולם הכתיבה והקריאה וחשוב שתהיה פה". אדם החליט לשמוע לעצתה. הדבר האחרון שרצה הוא ללכת משם. הוא לקח כריך קטן עם חסה ואבוקדו והסתובב בחדר הגדול. פה ושם ניגשו אליו אנשים, לחצו את ידו והציעו רעיונות לפיתוח העלילה. הוא פטפט עם סופרת פנטזיה מספרד וקיבל טפיחה על השכם מ… יכול להיות שזה ג'ף קיני?

אדם לקח כוס לימונדה משולחן הכיבוד. הפה שלו היה יבש, אבל הוא הרגיש הכי טוב שהרגיש אי פעם. הוא הרגיש שייך.

עוד סיפורים לילדים >>>

מאחורי הסיפור

זה הסיפור השני של יואב ברוך שמתפרסם באתר המבוך. הסיפור הקודם, "העיר הכי מגניבה בעולם" הוא אחד הסיפורים האהובים באתר. יואב הוא הבן שלי. על שמו נקרא גם הגיבור של ספר המתח "החבר הכי טוב שלי". כל סופרת צריכה מישהו להתייעץ איתו, לגלגל רעיונות, להתלבט יחד, ובשבילי יואב הוא האדם הזה מאז שהיה נער. בשני מקרים, אחרי שדיברנו וזרקנו רעיונות, הוא אמר: "עיזבי, את זה אני כותב". וכתב.