תינוק קטן וחצוף

כבר ביום שבו נולד מספיק הרמס להמציא את הלירה ולגנוב עדר פרות מאחיו אפולו.  הספק יפה לתינוק

הרמס היה בנם של זאוס, אבי האלים ושל הנימפה מאיה שגרה במערה על הר קילנה. הרמס רק נולד וכבר קפץ מעריסתו, יצא מהמערה שבה גר עם אימו ויצא להסתובב בחוץ. בחצר ליד המערה מצא הרמס שריון של צב. הוא מתח עליו שבעה מיתרים והופ! המציא את הלירה, כלי נגינה שלא היה קיים קודם. הרמס ניגן להנאתו בכלי החדש ואז יצא בדרכו אל האולימפוס. הוא הגיע לצפון יוון בתוך זמן קצר. ליד האולימפוס היו רפתות של האלים ובתוכן חמישים פרות נאות למראה שהיו שייכות לאל אפולו. הרמס הקטן לא היסס. הוא הוציא את העדר כולו מהרפת והחל להוליך אותו למקום מסתור. כדי שלא יוכלו לעקוב אחריו, הוא הכין סנדלים ענקיים מענפים ואז נעל אותם הפוך. הוא רצה שמי שיראה את עקבותיו יחשוב שמפלצת ענקית גנבה את הפרות וגם לא יוכל לדעת את כיוון הליכתו.

בהתחלה תכנן הרמס לשחוט שתי פרות ולאכול את בשרן, אבל הוא היה בן של נימפה ולא של אלה. הוא ידע שאם יאכל בשר יהפוך להיות בן תמותה. לכן התאפק והשאיר את העדר של אפולו במקום מחבוא ליד הנהר. אז חזר במהירות למערה בהר קילנה והתגנב בחזרה לעריסה שלו.

אימו, הנימפה מאיה ראתה אותו וכעסה: "אתה רמאי וגנב קטן!" היא אמרה לו, "סופך שיקשרו אותך בחבלים!"

הרמס ענה לה מיד: "אני בנו של זאוס! לא אסכים לגור במערה, אני רוצה להיות עם כל האלים על הר האולימפוס!"

בינתיים ליד האולימפוס, גילה אפולו שהפרות שלו נגנבו ויצא לחפש אותן. בהתחלה העקבות שהשאיר הרמס בלבלו אותו והוא לא ידע לאיזה כיוון ללכת, אבל אז הצליח להגיע להר קילנה ונכנס למערה בסערה. הוא ראה את העריסה של הרמס ובתוכה התינוק החמוד מעמיד פני ישן.

"ילד גנב!" כעס אפולו, "ספר לי מיד היכן נמצאות הפרות שלי!"

"אין לי מושג על מה אתה מדבר," ענה הרמס והחזיק בחיתול שלו, "הרי אני תינוק קטן שנולד רק אתמול. כל מה שאני יודע הוא לינוק ולישון. מעולם אפילו לא שמעתי על יצור בשם פרה."

אפולו לא האמין להעמדת הפנים הזאת. הוא הוציא את הרמס מעריסתו, לקח אותו בידיו ופקד עליו להראות לו את הדרך אל מקום המחבוא של עדר הפרות. הרמס הספיק לקחת את הלירה שלו ולהסתיר אותה בחיתול.

אח קטן ומציק

כל הדרך לא הפסיק הרמס להציק לאפולו בפטפוטים, בעיטושים ובקשקושים. לאפולו נמאס מהיצור המרגיז והוא הוריד את הרמס מידיו והתכוון להשאיר אותו על השביל. אבל התינוק לא ויתר. הוא רצה להגיע לאולימפוס ולכן המשיך לעקוב אחרי אפולו.

האל הנרגז החליט לבסוף לקחת את הקטן לאולימפוס ולהתלונן עליו בפני זאוס. שניהם עמדו מול כס המלכות ואפולו סיפר לזאוס על הגניבה.

אבל הרמס הקטן אמר: "אני גנב, אבי? אני רק תינוק בן יומו!" הוא קרץ לזאוס קריצה לא תינוקית בכלל וזאוס פרץ בצחוק. הוא חיבב את התינוק הקטן והחצוף.

זאוס ציווה על האחים להתפייס והורה להרמס להוביל את אפולו אל מקום המחבוא של העדר.

אבל בדרך, כשהיו קרובים לנהר חשב אפולו: אם התינוק הזה מצליח להערים עלי כבר עכשיו, מה יהיה כשיגדל? הוא יכול להיות סכנה אמיתית בשבילי.

אפולו קשר את הרמס הקטן בענפים. אבל הענפים היכו שורש, צמחו מיד כסבך צפוף והסתירו את הפרות. הרמס הקשור שלף את הלירה שלו והחל לנגן בה.

המוזיקה מחברת בין האחים

אפולו, שהיה אל המוזיקה והשירה, קפא במקומו. איזו מוזיקה שמיימית זאת היתה! מעולם לא שמע צלילים שכאלה. הוא היה מכושף.

"ילד קטן ונוכל," אמר להרמס, "המצאת כלי ששווה לפחות חמישים פרות. אני מסתובב עם המוזות ויודע לשיר ולנגן, אבל מוזיקה כל כך נפלאה מעולם לא שמעתי. תן לי את הכלי שהמצאת ואסלח לך."

אבל הרמס לא רצה רק סליחה. הוא רצה לגור באולימפוס. לכן הכריח את אפולו להבטיח לו שיעזור לו ולאימו להפוך לבני אלמוות וישכנע את האלים לצרף את הרמס לארמונם אשר באולימפוס.

אפולו רצה מאוד את כלי הנגינה של הרמס. הוא הבטיח לו כל מה שרצה. ואמנם, אפולו הצליח להעביר את הרמס לאולימפוס. הוא קבע שהוא יהיה האל שמלווה את בני האדם וגם נתן לו מטה מכושף.

מאותו יום, ניגן אפולו במסיבות האלים בלירה הנהדרת שהמציא אחיו. הרמס, במקום מושבו על האולימפוס המציא גם את חליל הרועים. בעזרת סנדליו המכונפים נע במהירות בין עולמם של האלים לבין עולמנו והפך להיות אחד האלים האהובים על בני האדם. 

עוד סיפורים לילדות וילדים >>>

מגע הזהב של מידאס >>>

הצצה אחת קטנה – תיבת פנדורה >>>