המרכיב הסודי

בעיר פירנצה שבאיטליה אפשר למצוא הרבה בניינים יפהפיים ומוזיאונים שאנשים מכל העולם מגיעים אליהם לראות ציורים ופסלים מרהיבים. אבל בעיר פירנצה אפשר למצוא גם את המסעדה האיטלקית הכי טובה בעולם – המסעדה של אנג'לו.

מכל האזור ואפילו מכל איטליה ואפילו מכל העולם באים אנשים לאכול את האוכל הטעים של אנג'לו: קנלוני, שהם צינורות פסטה גדולים, ממולאים בשלושה סוגי גבינות. ניוקי, כדורי בצק תפוח אדמה, אווריריים כמו עננים קטנים, ברוטב שמנת וברוקולי, ספגטי וספגטיני, פטוצ'יני ורביולי, לזניות בשר ולזניות גבינה ומעל הכל, הפיצות המפורסמות של אנג'לו. עם בצק דק ופריך, רוטב עגבניות טעים וקצת חריף, המוצרלה הטעימה ביותר באיטליה ומלמעלה פזורים עשבי תבלין טריים שאנג'לו קטף בבוקר בגינתו.

כל תושבי פירנצה מכירים את המסעדה של אנג'לו וכל יום בצהריים יש תור שמגיע עד לפיאצה – הכיכר – במרחק שני רחובות משם.

אנג'לו אומר לא

ובאותה פירנצה סיים הנער פייטרו את לימודיו בבית הספר והיה צריך להחליט מה ברצונו לעשות הלאה בחייו. האם תרצה להיות שוליה של הנפח מאוריציו? שאלו אותו הוריו. פייטרו לא רצה. ואולי מנקה המכחולים של הציירת המהוללת אלנה? גם את זה לא בחר פייטרו לעשות. וגם לא להיות עוזר של הסנדלר לוקה או תופר במתפרה של קלאודיה. פייטרו רצה לעשות רק דבר אחד: להיות עוזר הטבח של אנג'לו.

אבל היתה בעיה אחת לא פשוטה. לאנג'לו לא היו עוזרים. הוא התעקש להכין מדי יום את כל האוכל בעצמו. רק על עצמו סמך ולא היה מוכן להיעזר באף אחד.

פייטרו ידע שלפעמים דברים טובים לא באים בקלות ולכן לא ויתר. בוקר אחד, עוד לפני שעלה אור ראשון, התעורר, התלבש במהירות והלך למסעדה של אנג'לו. החורף בפירנצה קר וגשום ולפייטרו היה קשה להיפרד מהמיטה החמימה, אבל הוא רצה להקדים את אנג'לו ולקבל את פניו כשיגיע למטבח המסעדה.

כשהגיע למסעדה ראה שאנג'לו כבר שם.

"בון ג'ורנו," – בוקר טוב – אמר פייטרו, "אולי תסכים שאעזור לך בבישול? אני רוצה לעזור לך וללמוד לבשל כמוך."

אבל אנג'לו הניד בראשו לשלילה ולא נתן לפייטרו אפילו להכנס למטבח. "הצעירים היום לא יודעים לבשל," אמר, "אין להם פאציינצה".

פייטרו נשאר בחוץ, אבל לא הלך הביתה. הוא הציץ מהחלון אל המטבח וראה את אנג'לו לש את הבצק, מערבב את הרטבים על הכיריים, טועם ומוסיף מדי פעם מהתבלין הזה או מהתבלין ההוא. זה היה המחזה המעניין ביותר שראה פייטרו מימיו. הוא היה יכול לבלות שם את הכל היום, אבל אז הרים אנג'לו את מבטו. פייטרו הבין שנתפס והלך משם במהירות.

למחרת שוב הגיע מוקדם בבוקר אל המסעדה. "ראיתי אותך מבשל אתמול. אולי אוכל להשאר היום וללמוד ממך?" אנג'לו ראה את הנער שעומד בגשם, בבוקר הקפוא של פירנצה. לרגע היסס, אבל אז שוב הניד בראשו לשלילה ופייטרו הציץ מבעד לחלון עד שעלתה השמש והוא נאלץ ללכת משם.

מאז שאכל פייטרו לראשונה במסעדה של אנג'לו, חלם לבשל כמוהו ואולי אפילו טוב ממנו. לא היתה סיבה שלא יוכל לעשות זאת. הוא היה תלמיד טוב בכיתתו והמורים שיבחו אותו תמיד על שקדנותו ורצינותו. למה שלא יוכל לבשל רביולי ברוטב אלפרדו בטעם של פיסות קטנות מגן עדן? למה מונע ממנו אנג'לו ללמוד את סוד הפטוצ'יני, האטריות שטוחות שהקפיץ עם שמן זית, שום ועשבי תיבול?

מאז שבגר, שם פייטרו בצד מדי שבוע כמה מטבעות וכשהצטברו לסכום מספיק, הלך לאכול במסעדה של אנג'לו. עם הזמן הוא כבר אכל כמעט את כל המנות בתפריט ובסיום כל ארוחה, קם מהשולחן נאנח בסיפוק, אבל גם בתסכול: למה הוא לא יודע לבשל כך?

ההזדמנות

למחרת, לפני עלות הבוקר, שכב פייטרו במיטתו ולא ידע אם ללכת שוב למסעדה ולהתחנן שוב שאנג'לו יתן לו לעזור לו. הוא היה מיואש ואפילו כעס. אבל כשראה שלא יוכל לחזור להירדם, קם ממיטתו, התלבש ורץ שוב אל המסעדה. הוא ידע שאנג'לו כבר נמצא שם ודפק בדלת המטבח. אנג'לו פתח: "שוב אתה?"

"בבקשה!" התפרץ פייטרו לפני שאנג'לו יסגור שוב את הדלת בפניו. "אני מבטיח לבשל הכי טוב בעולם! תן לי הזדמנות ותראה שלא תצטער!"

אבל אנג'לו כבר הניד את ראשו בשלילה: "לא, ילד, לך הביתה…" וכבר החל לסגור את הדלת.

לפתע נראה ילד קטן רץ במורד הרחוב. "אנג'לו! אנג'לו!" הוא קרא.

אנג'לו פתח שוב את הדלת בהבעה רוטנת: "מה עכשיו?"

הילד פרץ למטבח בין אנג'לו ופייטרו. פניו היו סמוקות ובגדיו פרועים. "אנג'לו! דודתך מריה חולה מאוד! היא בקשה שתבוא עכשיו לביתה ותבשל לה את מרק המינסטרונה  שלך! היא אמרה שתבוא איתי!"

אנג'לו הקדיר את פניו. "איך אוכל לבוא כשאני צריך להכין ארוחת צהריים ללקוחות המסעדה? תגיד לדודה מריה שאבוא בערב עם סיר."

אבל הילד לא ויתר: " מריה אמרה לי שלא אחזור בלעדיך, בבקשה אנג'לו, היא חולה מאוד. היא צריכה אותך עכשיו!"

אנג'לו גירד בראשו. "מריה היא הדודה האהובה עלי, אני רוצה לעזור לה, אבל מה אעשה עם לקוחות המסעדה?"

"קח אותי! אני אבשל!" התפרץ פייטרו.

אנג'לו קפץ ממקומו בבהלה. הוא שכח שפייטרו עדיין עומד שם.

"אני אכין את ארוחת הצהריים! אני מבטיח שאעשה עבודה טובה, אתה עוד תראה!"

אנג'לו היסס אבל הילד הקטן כבר משך בזרועו והוא בקושי הספיק להוריד את הסינר.

"במגירה הראשונה של השולחן תמצא את המתכונים. תעשה בדיוק מה שכתוב!"

וכבר הם נעלמו במורד הרחוב.

פייטרו זינק בהתרגשות לתוך המטבח. הוא היה נחוש בדעתו להראות לאנג'לו שהוא טבח מצטיין. הוא כבר דמיין איך אנג'לו יגיב כשיראה שכל לקוחות המסעדה מתלהבים ומתפעלים מהמאכלים שהוא, פייטרו, הכין! איזה כבוד יהיה לו אז! כמה יתגאו בו כולם!

הוא הסתער במהירות על דפי המתכונים. אין זמן… אין זמן… הוא עבר עליהם במהירות. לזניית גבינות, לזניית בשר, הנה הפטוצ'יני המפורסם והרביולי, הניוקי והפיצות…

פייטרו מבשל

פייטרו הפשיל שרוולים, שטף ידיים וניגש למלאכה. הוא שפך לקערה גדולה קמח, מים, מעט שמן זית, מלח, ולש במהירות. הוא זכר שראה את אנג'לו דרך החלון לש את הבצק בתנועות חזקות אך איטיות. אבל פייטרו הוא צעיר וחזק. הוא לש במהירות את הבצק. מהר…מהר…מהר… במתכון היה כתוב לתת לבצק לנשום במשך 30 דקות. לנשום? ממתי בצק צריך לנשום? יש לו אף? פייטרו רצה להראות לאנג'לו כמה הוא זריז ומוצלח ומיהר להכין מהבצק את עיגולי הפיצות. במקביל הכין את הבצק לפסטה והחל לרדד אותו במכונת הפסטה. לא היה לו זמן להעביר אותו כל-כך הרבה פעמים, אבל הרביולי יהיו מצוינים גם אם הבצק יהיה מעט עבה. פייטרו טס בין הסירים, ביד אחת ערבב את הרטבים, ביד שניה הכניס את הפיצות לתנור. כמו לוליין בקרקס הוא מילא כיסונים, הרתיח בצקניות ניוקי ומיהר להוציא אותן כשראה שהמים כמעט גולשים מהסיר. הוא חתך ירקות למרק המינסטרונה, קצץ בזיליקום לפסטו – הממרח המפורסם של אנג'לו. הוא היה אלוף. הוא היה מקצוען. אנג'לו יתפעל.

פייטרו לא שם לב לזמן העובר, אבל הנה פתאום הגיעה השעה 12 בצהריים. דלת המטבח נפתחה ואנג'לו נכנס פנימה במבט מודאג. "צ'או," אמר אנג'לו והביט סביבו.

פייטרו עמד גאה באמצע המטבח. על השולחן עמדו קערות מלאות ספגטי, רביולי, ניוקי, פטוצ'יני. בסירים בעבעו ארבעה רטבים שונים. בתנור רחשה גבינת המוצרלה על הפיצות, שני סוגי לזניות ניצבו על השיש.

אנג'לו היה מופתע בדיוק כמו שקיווה פייטרו.

"איך הספקת את כל זה? אפילו אני לא מכין את כל המנות לכל ארוחה."

הוא התקרב למסננת שעליה היו מונחים הרביולי, לקח אחד וטעם אותו בריכוז.

ואחר כך ניגש לתנור הלבנים, הוציא פיצה מרגריטה ונגס בה.

"עשיתי הכל לפי המתכונים שלך," אמר פייטרו בגאווה.

"אבל משהו חסר…" מלמל אנג'לו והמשיך לטעום. הוא עבר תבשיל – תבשיל. ובכל פעם שטעם ממנו אמר: "אבל איפה הפאציינצה?"

הניוקי היו רכים מדי, הקנלוני קשים מדי, הירקות במינסטרונה לא התבשלו מספיק, הבצק של הפיצה לא מספיק פריך.

"אבל לא היה כתוב פאציינצה באף מתכון!" כעס פייטרו. הוא היה בטוח שהכניס את כל החומרים שהיה כתוב. למה אנג'לו צריך גם פאציינצה? אולי זה התבלין הסודי שלו?

אנג'לו גמר לטעום מכל המאכלים והביט בפניו של פייטרו.

ואז חייך. "אל תהיה עצוב בחור צעיר, אתה טבח מוכשר ואני רואה שאתה רציני ומשתדל. יש הכל במאכלים שהכנת, אבל אין פאציינצה."

"אז בוא נוסיף עכשיו!" קרא פייטרו.

אנג'לו צחק.

"פאציינצה זה סבלנות, בחור. כשמכינים אוכל, צריך קמח, ביצים, שמן זית וגבינות. אבל הכי חשובה היא הפאציינצה – הסבלנות. צריך לדבר עם הבצק, להקשיב לרוטב, להריח את התבלינים לפני ששמים אותם באוכל, ללטף את הרביולי בעדינות ובסבלנות. אוכל לא עושים מהר מהר מהר. אוכל עושים עם פאציינצה."

אנג'לו יצא אל תור האנשים שכבר חיכו ליד המסעדה.

"היום אין ארוחת צהריים במסעדה של אנג'לו!" הודיע, "תחזרו מחר!"

ולכל האנשים שאמרו שהם רעבים וממהרים, חייך ואמר רק: "פאציינצה. חכו למחר."

כל אותו אחר הצהריים בישל יחד עם פייטרו שראה את הזקן בוחר לאט-לאט את עשבי התבלין הטריים ביותר, מהדק את שולי הכיסונים בעדינות ומרדד את בצק הפסטה שוב ושוב עד שנהיה דק כמו נייר.

פייטרו ראה ולמד וחזר למחרת. וגם למחרת ובשבוע שלאחר מכן. שנים חלפו עד שלמד להכין פטוצ'יני אלפרדו שהיה לו טעם של פיסות גן עדן, אבל זה היה בסדר. הוא היה רציני, מוכשר ושקדן ויותר מכל, היתה לו פאציינצה, סבלנות.

עוד סיפורים לילדים >>>

לחנות הספרים >>>

הסיפור על הסיפור

בכיתה של יואב, הבן שלי, הכריזו על יום בישול איטלקי. כל משפחה היתה צריכה להביא מצרכים וביחד נבשל ארוחה איטלקית. חשבתי מה אני יכולה לתרום ליום כזה ואז הודעתי לעוז, המורה של יואב: "אני אביא סיפור". עוז הסכים בשמחה, אבל אסיה, הבת הבכורה שלי, צחקה עלי: מה זה "אני אביא סיפור"? זה לא נחשב! ואני התעקשתי: זה כן נחשב! זה הכי נחשב! אבל בשקט בשקט הבאתי לכיתה באותו יום גם אגוזי פקאן ובזיליקום כדי להכין פסטו. הקראתי את הסיפור לכיתה בזמן שכולם בישלו. בסופו של דבר, אני לא בטוחה מה היה יותר טעים, הפסטו או הסיפור. מה שבטוח זה שעד היום, כשאנחנו הולכים להתארח אצל מישהו וצריך להביא משהו, אסיה צוחקת ומזכירה לי: אני אביא סיפור.