הקלף האחרון

גור התחיל לאסוף את הקלפים דווקא בגלל שלא אהב כדורגל. עד שהגיעו הקלפים לבית הספר, כל הבנים וחלק מהבנות בכיתה היו נעלמים כמעט בכל הפסקה למשחק כדורגל בחצר. גור היה מוצא את עצמו קצת משועמם בהפסקות. מזל שגם יונתן לא אהב לשחק כדורגל והם יכלו להישאר בכיתה, לשחק טאקי או סתם לצחוק ביחד.

אבל אז הגיע נמרוד והראה לכולם את הקלפים החדשים. בכל קלף היה ציור של אחד מהגולים הכי יפים ומפורסמים שהובקעו אי פעם. נמרוד קיבל שלושה קלפים כשאבא שלו קנה יוגורט: המספרת של ערן זהבי נגד ליון בליגת האלופות, הסלאלום של מסי בברצלונה נגד חטאפה בליגה הספרדית והנגיחה המפורסמת של רונאלדו בליגה האיטלקית. גור לא הכיר את הגולים, אבל חשב שהציורים ממש יפים.

למחרת הגיעו גם אלכס ודניאל עם חוברת וקלפים אחרים. ואז, במקום לצאת לחצר לשחק כדורגל, שלושתם נשארו בכיתה, דיפדפו בחוברות שלהם ודיברו על כמה נפלא יהיה כשיאספו מאה קלפים וישלימו את כל החוברת. מכיוון שגור היה בכיתה כמו תמיד, הוא התקרב אליהם וביקש להסתכל בחוברת. היא היתה מלאה בריבועים ריקים שבהם היה צריך להדביק את הקלפים ומתחת לכל ריבוע היה תיאור הגול שמצויר על הקלף.

למשל: דייגו ארמנדו מראדונה מנבחרת ארגנטינה עובר חצי מגרש וחמישה שחקני הגנה ומבקיע מול נבחרת אנגליה ברבע גמר מונדיאל 1986

גור גילה שאולי הוא לא אוהב לשחק כדורגל, אבל הוא מאוד אוהב קלפים שמצויירים עליהם גולים.

*יוגורט*

אפשר היה להשיג חוברת ושלושה קלפים רק בקניה של שמונה יוגורטים. לכן גור ביקש מאמא להצטרף לקניות והבטיח עזרה בסחיבת השקיות מהאוטו אל הבית. בחנות הוא שאל אותה אם יוכל לבחור דבר אחד ואמא אמרה שכן, בתנאי שזה לא ממתק. גור הלך למחלקת מוצרי החלב ולקח שמינית יוגורטים בטעם תות. אחרי מחשבה קצרה, החליט להחליף אותם ביוגורטים לבנים לא ממותקים, ליתר ביטחון.

אמא התפלאה קצת כשהכניס את מה שבחר לעגלה, אבל הסכימה ובאמת בקופה הם קיבלו חוברת וחבילה קטנה של שלושה קלפים.

מהר מאוד גור הבין שני דברים: הוא לא אוהב יוגורט והוא כן אוהב לאסוף קלפים. פתאום, בלי ששם לב, כמעט כל מה שעשה בשעות הפנאי שלו היה קשור לקלפים. במקום להיות עם יונתן, הוא בילה בהפסקות עם הילדות והילדים שאספו גם הם. הם השוו קלפים והחליפו אותם ביניהם. פעם אחת הוא נתן לעמליה שני מחקים וכריך תמורת קלף שלא היה לו. גם אחר הצהריים הוא מצא את עצמו הולך בעיקר לילדים שאספו קלפים.

ובערב? כל ארוחת ערב היה אוכל יוגורט לבן וחמצמץ. אמא שלו היתה טבעונית ואבא ואחיו יואב, לא אהבו אותם. אז גור היה צריך לאכול את כולם.

לאט לאט הוא הגדיל את האוסף. חלק מהקלפים הוא קנה בדמי הכיס שלו, חלק החליף, פעם הוא מצא חבילה על המדרכה ליד החנות (זה היה יום חג, בעיקר כי היה בה קלף אחד שלא היה לו) וביום שבת מאושר אחד קיבל חבילה מבן הדוד שלו שאהב יוגורטים אבל לא התעניין בקלפים. עם כל קלף חדש, גור ערך טקס מרגש בו שם את הקלף במקום המתאים ואז דפדף בחוברת שהתמלאה לאט-לאט.

*99 קלפים*

במשך חודש בערך, כמעט כל הילדים בכיתה התרגשו מהקלפים, אבל אז החליטו בבית הספר שאסור להביא את החוברות לכיתה. עם הזמן כולם גם הבינו שיש קלפים פושטים – שיש כמעט לכולם, ויש קלפים נדירים שקשה מאוד להשיג. הראשון שהתעייף היה עמיחי שבהפסקה אחת הכריז שהוא מפסיק לאסוף, ואז לקח את חבילת הקלפים שלו, העיף אותה באוויר וכולם הסתערו על הקלפים שהתפזרו על ריצפת הכיתה. גור השיג שלושה קלפים די נדירים וכל היום היה שמח במיוחד.

למחרת אלכס קראה לו בהפסקה הגדולה ופשוט נתנה לו את כל האוסף שלה. ואז הלכה לשחק כדורגל בחוץ.

אחד-אחד פרשו כולם מהאוסף, אבל את גור זה רק דירבן להמשיך. ויום אחד, אחרי שקיבל את החוברת של דניאל, גילה שבחוברת שלו יש 99 קלפים וחסר לו רק קלף אחד כדי להשלים את החוברת: שער יד האלוהים שהבקיע מראדונה עם היד מול נבחרת אנגליה במונדיאל 1986.

בכל ערב גור דפדף בחוברת שלו, הסתכל בקלפים, החליק עליהם בידו וקרא שוב ושוב את תיאורי הגולים, עד שהגיע לעמוד מספר 17 שבו היה ריבוע לבן ריק, מחכה לקלף האחרון. זה שיגע אותו.

הוא התחיל לבקר בפיצוציות ובחנויות ושאל את המוכרים אם נתקלו בקלף הזה. אף אחד לא ידע כלום. הם רק מכרו חבילת קלפים אטומה בלי לדעת איזה קלפים יש בה. הוא עשה חיפושים באינטרנט והצטרף לקבוצות אספנים אבל הקלף של מראדונה לא נמצא. מישהי שלחה אליו מספר טלפון של החברה שייצרה את הקלפים. יום אחד התגבר גור על הביישנות שלו והתקשר אליהם. ענתה לו בחורה שאמרה שהם מקבלים את הקלפים מחו"ל ורק מתרגמים את הכתוביות לעברית, אז היא לא יודעת כלום.

כשניסה להיעזר בהורים שלו, אמר לו אבא שיכול להיות שבכלל אין קלף כזה. או שלא הדפיסו אותו, או שלא הביאו אותו לארץ.

"אבל למה?" שאל גור.

"כדי שילדים כמוך ימשיכו לחפש ולקנות קלפים," ענה אבא.

"אני הייתי עוברת לאוסף אחר. אולי מדבקות?" הציעה אמא, אבל מדבקות ממש לא עניינו את גור. הוא רצה את הקלף האחרון. ונראה היה שהוא באמת צריך את יד האלוהים כדי להשיג אותו.

למחרת הוא נשאר בהפסקה לבד עם יונתן.

"הגיע הזמן שתפסיק עם הקלפים המטופשים האלה. כל הילדים האחרים כבר הפסיקו," אמר יונתן כשגור סיפר לו כמה חשוב לו למצוא את הקלף האחרון.

"הם בכלל לא מטופשים. אתה יודע שבחוץ לארץ יש אנשים שמשלמים המון כסף כדי לקנות קלפים נדירים?"

"אוקיי, אז עד שיהיה לך המון כסף לשלם, רוצה לבוא אלי אחרי בית ספר?" שאל יונתן.

"אני לא יכול," ענה גור, "אני עושה שוב סיבוב בחנויות, אולי הגיעו קלפים חדשים."

ולהפתעתו יונתן אמר לו: "אני אבוא אליך בארבע וחצי ונלך ביחד."

*יד האלוהים*

המוכר בפיצוציה אמר שכמעט אין לו קלפים כי ילדים כבר לא כל-כך מתעניינים. גור רצה להמשיך לשאול אותו שאלות, אבל למוכר לא היתה סבלנות ויונתן משך אותו החוצה. הם הלכו לכיוון המכולת של חיים ופתאום אמר יונתן: "היי, מה זה?".

גור הסתכל לכיוון שאליו הצביע ופתאום ראה אותו. על המדרכה שכב הקלף שעד עכשיו ראה רק בדמיון! גור התקרב אליו בשני צעדים, הרים אותו מהמדרכה והסתכל בו לא מאמין. הנה הוא: מראדונה קופץ באוויר, ידו מכופפת והכדור נוגע בה. זה היה קלף מיוחד. הציור היה קצת שונה משאר הקלפים וגם הקרטון היה מעט עבה יותר, אבל בתחתית הקלף היה כתוב בבירור: גול יד האלוהים של מראדונה.

"איך זה יכול להיות?" מלמל גור בתדהמה.

"יד האלוהים," צחק יונתן בהקלה. האמת, הוא לא היה בטוח שהקלף שצייר בעזרת אחותו הגדולה ישכנע את גור. אבל נראה שגור רצה להשתכנע.

בערב, אחרי שעשו טקס מיוחד של הנחת הקלף האחרון ויונתן הלך הביתה, פתח גור את החוברת ודפדף בה. עיניו החליקו על כל קלף וקלף. גם עמוד 17 היה שלם ומושלם. שום דבר לא היה חסר.

גור סגר את החוברת באנחה ושם אותה במגירה. זאת היתה הפעם האחרונה שהסתכל בה אי פעם. למחרת, בהפסקה הגדולה הוא שיחק טאקי עם יונתן, כמו פעם.