בילי ומאי יוצאים למסע

דניאלה בכתה כל כך הרבה עד שכאבו לה העיניים.

"די דני, את נראית נהדר. זה ממש מתאים לך," אמרה אמא.

"נכון," הוסיף אבא, "גם לי יש משקפיים, את רומזת שאני לא יפה?" ואבא עשה כמה תנועות של דוגמן. בדרך כלל זה היה יכול להצחיק את דניאלה, אבל לא היום.

"לא, לא לא," היא המשיכה לבכות, "אני לא הולכת לבית הספר. לא עכשיו ולא אף פעם."

"אלה בסך הכל משקפיים! להמון ילדים יש משקפיים!" אמא הרימה את ידיה ביאוש. ההסעה לבית הספר כבר יצאה והיא ידעה שכבר לא תגיע היום בזמן למשרד שלה בנתניה, אבל אולי היא תוכל להקפיץ במכונית את דניאלה לבית הספר ולפחות להגיע לעבודה, גם אם באיחור.

דניאלה זרקה את המשקפיים החדשים שלה על המיטה. אם היה לה אומץ היא היתה שוברת אותם.

היא כמעט לא הפסיקה לבכות מאז שחזרו אתמול מחנות המשקפיים. נכון, כשהרכיבה את המשקפיים החדשים היא הצליחה פתאום לראות דברים שהיו מטושטשים עד עכשיו, אבל היא לא רצתה משקפיים!

אמא הביטה על אבא, אבא הביט על אמא.

"אולי ניתן לה יום אחד בבית להתרגל?" שאל אבא בלחש.

"אני חייבת להגיע למשרד," לחשה אמא בחזרה. תומר, אחיה הקטן של דניאלה כבר היה מזמן בגן.

אבא נאנח ואמר: "טוב, אני מתאר לעצמי שאני יכול לעבוד מהבית היום. אני אשאר איתה."

"זה לא יעזור," אמרה דניאלה, "אני בחיים לא אלך יותר לבית הספר."

אבא נאנח שוב.

בילי מציע למאי הצעה אסורה

"פססט… מאי," אמר בילי. הוא ניסה שמאי ישמע אותו, אבל בלי למשוך תשומת לב מיותרת. זה היה לא פשוט כי מאי היה באזור המשרד ולבילי היה אסור להיכנס לשם.

"מאי!" ניסה בילי שוב. מאי התנודד לעבר הגדר בחוסר רצון.

"מה?" געגע.

"אנחנו יוצאים למרעה," אמר בילי, "בוא איתי. יש לי משהו מעניין להראות לך."

אם מאי היה יכול לעקם את הפרצוף, הוא היה עושה את זה. אבל ברווזים לא יכולים לעקם את המקור.

"רק אם יעל תבוא איתי," ענה לבסוף, "אני הולך לשאול אותה."

"לא!!!" צעק בילי, "יעל לא יכולה לבוא, אל תגיד לה כלום, היא תהרוס לנו!"

מאי לא היה יכול להעלות בדעתו שיעל יכולה להרוס משהו. הוא כל כך אהב אותה. היא היתה בת אדם, אבל ממש טובה. כשהיא היתה במשרד, מאי השתדל לא להתרחק ממנה יותר מדי.

אבל בילי התעקש.

"בוא, התלתן שאתה הכי אוהב צומח עכשיו במרעה."

תלתן – יעל – תלתן – יעל.

מאי החליט ששום דבר נורא לא יקרה אם יעזוב את יעל רק לכירסום קטן ומיד יחזור.

"לקרוא לחוה שתפתח לך את השער?" שאל בילי. חוה העז השחורה ידעה לפתוח דברים שבני אדם אהבו לסגור.

אבל מאי פשוט עבר את הגדר בניפנוף כנפיים. רק תיש כמו בילי יכול לחשוב שמאי צריך עזרה בעניינים פשוטים כאלה.

כשהגיעו למרעה בילי חיכה בסבלנות שמאי יאכל כמה תלתנים ירוקים וטריים ואז אמר לו: "בוא, אני רוצה להראות לך משהו."

בזמן שבילי ומאי הולכים לקראת המשהו הזה, נספר לכם שיומיים קודם היו שיפוצים בחוות החופש. בדרך כלל העובדים טובים מאוד ואחראים מאוד אבל לאסף, שהתנדב להקים בית חדש לחזירים, נולד לפני שבועיים ילד חדש, והראש שלו היה במקום אחר. זאת כנראה הסיבה שהוא לא שם לב שבגלל העבודות נפער חור גדול בגדר החווה. מי שכן שם לב לזה היה בילי, וביומיים האחרונים הוא עבד בשקט להרחיב את החור. היום החור היה גדול מספיק שהגלגלים שלו יוכלו לעבור דרכו. ובילי תכנן לצאת דרך החור החוצה להרפתקה מיוחדת.

"יאללה, בוא נצא," אמר בילי למאי כשעמדו ליד החור בגדר.

"אני הולך לקרוא ליעל שתבוא איתנו," געגע מאי.

"השתגעת? יעל נהדרת, אבל היא בת אדם! היא מיד תתקן את הגדר ולעולם לא נוכל לצאת לטיול. אני מבטיח לך, כמה דקות וחוזרים."

(ברור שבילי לא באמת אמר "כמה דקות". תיישים לא מבינים זמן או את הדרך שבה אנשים מודדים אותו. הוא אמר משהו כמו "נחזור לפני האכלת הצהריים". "האכלה" זה משהו שתיישים כן מבינים. וגם ברווזים.)

וכך הם יצאו.

היה רגע אחד של בהלה כשהגלגלים של בילי נתפסו בגדר, אבל הוא דחף עם רגליו הקדמיות והצליח לשחרר אותם. מאי עבר אחריו בדילוג קליל ושניהם היו ברחוב.

היה להם מזל. מושב עולש הוא מקום שקט בדרך כלל. זו היתה שעת בוקר מאוחרת וכולם כבר נסעו לעבודה או לבית הספר. בכבישי המושב היו מעט מאוד מכוניות.

ובכל זאת, תיש על גלגלים וברווז הם מחזה מיוחד. עידו אבוטבול השקה את הגינה הקדמית שלו וכשראה אותם, נכנס מיד הביתה כדי למצוא את הטלפון שלו.

אבל בילי ומאי לא ידעו את זה. הם הלכו בגאווה על הכביש ומדי פעם עצרו כדי לטעום איזו חרצית שצמחה בשולי הדרך ונראתה צהובה וטעימה.

בילי ומאי פוגשים את דניאלה

ופתאום הם שמעו קול. בילי זקף אוזן ועצר במקומו.

זאת היתה יללה אנושית והיא הגיעה מחצר אחד הבתים. בילי לא היסס לרגע. הוא פנה להיכנס בשער, אבל אוי וגם ואבוי! השער לא היה מספיק רחב לגלגלים שלו והוא נתקע.

"הצילו!" קרא בילי.

"מהההה…." שמעה דניאלה.

"יעל! בואי לעזור!" געגע מאי.

דניאלה מיהרה לשער וראתה את תיש צעיר עם גלגלים מוזרים רתומים לרגליו האחוריות, תקוע בשער הכניסה לבית שלהם. זאת היתה הפעם הראשונה שהפסיקה לבכות מאז אתמול.

"אני אעזור לך," אמרה לבילי ברכות ואז העבירה גלגל, ועוד גלגל, והוא היה בתוך החצר.

"מה קרה לך? מסכן…" ליטפה את התיש הלבן.

אבל בילי לא הרגיש מסכן. החצר של דניאלה היתה מלאה בדשא טעים! והופ, הוא רץ בדילוגים זריזים על המדשאה הקדמית, ואנחנו חייבים לספר שהוא גם קטף שניים-שלושה פרחי אביב מקסימים ששתלה אמא של דניאלה ואכל אותם בתיאבון.

מאי כמובן דידה אחריו והתכבד גם הוא בסעודה. איזו הרפתקה נהדרת, מזל שהסכים לבוא!

דניאלה הביטה בזוג המוזר ופרצה בצחוק. הם היו כל-כך חמודים! היא הסתכלה על הרגליים האחוריות של בילי שהיו רתומות למתקן עם גלגלים, והבינה שהוא נכה, אבל הוא בכלל לא התנהג כמו נכה! הוא רק קפץ ודילג כמו גדי צעיר. בכלל לא היה אכפת לו מה חושבים עליו.

אחרי שהבטן שלו כבר היתה מלאה, בילי ניגש לדניאלה לליטוף. הילדה חיבקה אותו.

"מה, לא אכפת לך שכל החברים שלך הולכים על ארבע רגליים ורק אתה הולך על שתי רגליים ושני גלגלים?" שאלה אותו בעדינות. היא לא רצתה להעליב.

אבל בילי לא נעלב. הוא רק נהנה מהליטופים של הילדה הנהדרת הזאת.

הוא גם ענה לה. הוא אמר: "מה זה משנה כמה רגליים וכמה גלגלים? העיקר שאפשר לדלג ולאכול דברים טעימים."

דניאלה שמעה כמובן רק "מהההה…" אבל יכול להיות שהבינה, כי פתאום היא אמרה: "רגע, נתקע לך משהו בשיער, חכה לי כאן."

והיא רצה לחדר שלה, לקחה את המשקפיים החדשים שעדיין היו זרוקים על המיטה שלה ורצה בחזרה לחצר. בילי חיכה לה ולליטופים שלה בסבלנות. היא הרכיבה את המשקפיים ואז ראתה את הקוץ העגול שהיה תקוע לבילי בשיער. היא שלפה אותו בעדינות.

בדיוק באותו רגע יצא אבא לחצר ולא האמין למה שראה.

תיש לבן עם גלגלים.

ברווז שאוכל את הפרחים בגינה.

ילדה אחת שמרכיבה משקפיים שלא הסכימה בשום אופן לנסות קודם.

"תראה מי בא לבקר אותי!" אמרה דניאלה לאבא וחיבקה את צווארו של בילי.

"הם בטח מחוות החופש," אמר אבא, "איזה חמודים! וגם את."

דניאלה הביטה מבעד למשקפיה החדשים לתוך עיניו של בילי. היו לו עיניים כל-כך יפות והיא ראתה אותן ברור וצלול.

בדיוק באותו רגע הגיעו אל השער שתי נשים במגפיים.

"שלום, אולי ראיתם…. היי, הנה אתה, בילי, איזה ילד שובב! חיפשנו אותך!"

"והנה גם מאי," אמרה האישה השניה.

"יעל יעל יעל יעל יעל," געגע מאי ורץ אל האישה, "התגעגעגעגעגתי."

דניאלה הבינה שהן צריכות להחזיר את החברים החדשים שלה בחזרה לחווה.

"קוראים לו בילי?" שאלה.

"כן," אמרה האישה. היא היתה יפה וגם לה היו משקפיים, "ואת מוזמנת לבוא לבקר אותו. אנחנו הרי שכנים. הוא כנראה רצה להגיד לך משהו מיוחד אם הגיע עד אלייך."

דניאלה חיבקה את בילי חיבוק של פרידה.

"הוא באמת אמר את זה," הנהנה דניאלה ונתנה לבילי חיבוק אחרון של פרידה.

אחרי שהלכו משם אבא חיבק את דניאלה.

"רוצה לשתול איתי פרחים חדשים במקום הפרחים שאכלו בילי ומאי? נעשה לאמא הפתעה.

דניאלה רצתה. היא רצה למחסן להביא כלי עבודה. כבר לא היתה לה סבלנות עד שתלך מחר לבית הספר ותוכל לספר לחברות שלה על כל מה שקרה לה.

סוף.

על חוות החופש

חוות החופש הוקמה כדי לחבר מחדש בין בני אדם לבעלי חיים. בחווה דואגים לרווחתם של בעלי החיים שניצלו מהתעשיות השונות וחיים בה עכשיו בשלווה ובחופש. בחוות החופש חיים ביחד פרות, חמורים, חזירים, כבשים, עיזים, ארנבונים ותרנגולות. כולם זוכים לטיפול ולאהבה ללא תנאי.

על מגזין "החווה"

שיתוף פעולה בין חוות החופש והוצאת המבוך הוליד עיתון למשפחות ובו סיפורים, שירים, שעשועונים, כתבות ועוד. תכני המגזים נכתבו על-ידי רינת פרימו ואויירו על-ידי אורית מגיע-שולב.

למי מתאים עיתון "החווה"?

לכולם! ובעיקר למשפחות עם ילדים בגילאי גן חובה ובית ספר יסודי. לנו לא משנה אם אתם טבעונים, פעילים בתחום או פשוט אוהבים בעלי חיים בדרככם (ואיך אפשר שלא?). בואו כמו שאתם!

לרכישת העיתון >>>