הרובוט של עופר

אין מצב.

אין סיכוי.

אוף, אוף, אוף.

זה מה שעבר לעופר בראש כשדן המורה נתן לכיתה משימה מיוחדת.

"כל שבוע, ילדה או ילד ירצו לפני כל הכיתה על הדבר שהם הכי אוהבים," התלהב דן, וגון קטע אותו: "אפשר גם על משחק מחשב?"

"אפשר," אמר דן בפנים לא ממש מרוצות, "אבל תצטרך לחשוב טוב איך מציגים את המשחק הזה בצורה שבאמת תתרום משהו לכולנו. כולל עובדות על ההתמכרות למשחקי מחשב ומה מומחים חושבים על זה."

עופר שמע את חילופי הדברים באופן מעומעם. היה לו ברור איזה נושא ירצה להציג, הנושא הכי מעניין, הכי מגניב והכי מורכב בעולם – רובוטים. מיליון רעיונות רצו במוח שלו. הוא ידע כל כך הרבה על רובוטים! אבל אז המחשבות שלו החזירו אותו למציאות…

אין מצב.

אין סיכוי.

עופר יכול לכתוב הרצאה מקיפה על רובוטים בקלילות, בשעה-שעתיים, אבל להרצות אותה בפני הכיתה? אין מצב. הפנים שלו התלהטו רק מהמחשבה על מצב כזה.

כמו מתוך ערפל הוא שמע את ילדי הכיתה זורקים בהתלהבות רעיונות והצעות להרצאות שלהם: ריקוד! ג'ודו! הארי פוטר! ליונל מסי! אפיית עוגות! אף אחד לא צעק: רובוטים! במיוחד לא עופר.

_ _ _

אי אפשר להסביר לילד לא ביישן מה זה להיות ביישן. עופר ידע את זה כי איכשהו יצא שהחבר הכי טוב שלו, הילד שהרגיש הכי נוח להיות איתו, היה דווקא אייל. הילד עם הפה הכי גדול בכיתה, אולי אפילו בבית הספר. אייל המצחיקן, הספורטאי, מלך הכיתה. הם הכירו כשהיו תינוקות כי האימהות שלהם היו חברות. הם הלכו לגן ביחד, ואז לבית הספר וגם המשפחות בילו הרבה ביחד. אבל אייל גדל להיות חברותי וקולני, קצת חוצפן לפעמים, ועופר גדל להיות… עופר. הם כמעט ולא בילו ביחד בבית הספר. עופר לא היה יכול להצטרף לחבורה של אייל. אבל אחרי שעות הלימודים הם המשיכו להיות החברים הכי טובים. עופר אף פעם לא התבייש מאייל כשהיו לבד, ואייל למד שעופר לא אוהב שמדברים בקול רם, או ששואלים אותו יותר מדי שאלות או שלוחצים עליו לבוא למסיבות.

אבל באותו יום עופר רצה להיות לבד. הוא אמר לאייל שהוא לא יכול לבוא אליו ואז ישב במטבח וכתב את ההרצאה שלו. מסביבו היתה מהומה. אבא בישל ארוחת ערב, שתי האחיות הקטנות שלו רבו, ואז רקדו, ואז שוב רבו. אבל לעופר היה כוח-על. כשהוא עשה משהו שאהב, לא היתה לו שום בעיה להתמקד בו כמו קרן לייזר. שום דבר מסביבו לא היה יכול להפריע לו. כשהיה באמצע הכתיבה שאל אותו אבא מה הוא עושה.

"כותב הרצאה על רובוטים," אמר עופר בלי להרים את המבט.

"מגניב!" אמר אבא.

"האמת שזה סתם. אני לא יכול להרצות בכיתה. אולי אני פשוט אתן את זה כתוב לדן."

עופר לא היה צריך לספר לאבא שלו על המילים שהתבלבלו לו כשדיבר מול הרבה אנשים, על הברכיים הרועדות, על ההרגשה שהמוח מתאדה עד שהוא הופך לנקודה שחורה ריקה מכל מחשבה. אבא הכיר את עופר וידע בדיוק למה לא יוכל להציג את ההרצאה שלו. לכן אמר רק: "באסה" והמשיך לחתוך סלט.

אחרי כמה דקות של שתיקה שאל: "תוכל להקריא את זה לי?"

עופר חשב שניה, "נראה לי שכן. אבל רק לך. לא לך ולאמא ביחד."

אבא רק אמר: "טוב." ואחר כך, בקול רם יותר: "לא אריאל, את לא יכולה לרקוד על השולחן במטבח! תרדי מיד!"

_ _ _

אחרי ארוחת הערב, כשאמא הקריאה סיפור בחדר של הבנות, ישב אבא במטבח ועופר הציג בפניו את ההרצאה. אבא תיקן כמה דברים קטנים אבל רוב הזמן רק הקשיב בשקט. עופר גימגם כמה פעמים, אבל רוב הזמן דיבר בביטחון ואפילו בהתלהבות. עם אבא זה היה קל.

"וואו. זאת היתה אחת ההרצאות הכי טובות ששמעתי על רובוטים," אמר אבא בסוף, "אתה באמת יודע הרבה על הנושא."

עופר הסמיק והינהן.

"חבל שהילדים בכיתה לא יוכלו ליהנות ממה שאתה יודע," המשיך אבא וזה כבר קצת עיצבן את עופר. הוא לא אהב שמנסים לדחוף אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה ולא יכול לעשות.

"זה… זה בסדר," אמר, "דן לא יוריד לי ציון בגלל שאני לא מדבר מול הכיתה."

"אולי יש פיתרון," אמר אבא.

"די! אני לא רוצה לעשות את זה!" אמר עופר בכעס. היתה תקופה לקחו אותו לכל מיני אנשים שניסו להפוך אותו לחברותי יותר, אבל הוא רק רצה שיעזבו אותו בשקט.

"תגיד," המשיך אבא, "בשביל מה בכלל אנשים מתכננים ובונים רובוטים?"

עופר שמח שאבא חזר לנושא המעניין.

"כדי שיעשו בשבילנו דברים שאנחנו לא יכולים או לא רוצים לעשות," ענה עופר בביטחון.

"בדיוק," אמר אבא, "אתה ילד חכם. ידעתי שתמצא פיתרון."

ואז קם ממקומו בהמהום והלך לסלון לראות טלויזיה.

עופר נשאר במטבח וניסה לנשום כרגיל. הוא הבין מה אבא ניסה להגיד לו והרעיון גרם למוח שלו לרוץ לכל הכיוונים. איזה רובוט הוא יוכל לבנות שיעביר במקומו את ההרצאה על רובוטים?

עופר לקח דף נייר ושרבט תכניות עד שאמא אמרה לו ללכת מיד להתרחץ ולישון.

כעבור שבוע טד כבר היה מוכן. היה לו גוף מתכתי בגובה של עופר ומקום למחשב נייד. מקלדת נפרדת חוברה אליו עם כבל ארוך מאוד. עופר ואבא שלו החליטו שטד לא יצטרך כושר תנועה. רק יכולת לדבר ולהציג את המצגת שיכין עופר.

עופר בחן את טד. הוא היה נהדר! ואז אמר: "אני בכל זאת לא אוכל לעשות את זה. חבל, אבל אין מה לעשות."

"למה? שאל אבא ואז הוסיף, "תמיד יש מה לעשות."

"אני לא אוכל להפעיל אותו. גם אם אני אשב בכסא שלי בסוף הכיתה, כולם יסתכלו עלי והידיים ירעדו לי. אני לא יכול."

"נו טוב, נצטרך לוותר," אמר אבא ומשך בכתפיו, "ברור שרובוטים לא יכולים להחליף חברים טובים. הם יכולים לעשות הרבה דברים, אבל לא זה."

ושוב הבין עופר מה אבא אומר לו.

ההרצאה

"שלום, אני טד, רובוט ההרצאות של עופר," אמר טד בקולו הבוטח של עופר מול הכיתה. כולם הביטו בו בפה פעור. אף אחד לא הסתכל על עופר שישב בסוף הכיתה, וגם לא על אייל שהפעיל את טד ממושבו בשורה הראשונה.

"רובוטים יכולים לעשות בשבילנו הרבה דברים, אבל הם לא יכולים לחשוב בשבילנו," המשיך טד.

ההרצאה של עופר נמשכה שיעור שלם. פעם אחת אייל התבלבל והעביר את תמונת המצגת מהר מדי ועופר הרגיש מספיק נוח כדי להגיע אליו במהירות ולתקן את מה שהשתבש.

בסוף ההרצאה אמר טד: "זה הזמן לשאלות… סתם, צחקתי איתכם, עדיין אין לי את היכולת הזאת…"

הילדים צחקו ואפילו מחאו כפיים. חלק כי זה היה סוף טוב להרצאה וחלק פשוט שמחו שאי אפשר לשאול שאלות וזה אומר שייצאו להפסקה בזמן.

"אז רוצה לבוא לשחק איתנו בחצר?" שאל אייל אחרי שעופר חזר מהשירותים שברח אליהם בסוף השיעור כדי שאף אחד לא יוכל להגיד לו משהו על ההרצאה.

"היה מעולה!" צעקה אליו נועה מהצד השני של הכיתה.

"תודה!" ענה אייל במקומו ועופר חייך.

"לא, נראה לי שאני אשאר בכיתה," ענה עופר, "אני צריך לקפל את טד, אבא שלי יגיע עוד מעט לקחת אותו."

"חבל שאתה לא יכול לשלוח את טד לשחק איתנו במקומך," אמר אייל ורץ החוצה.

עופר נשאר לבד בכיתה, כמו בכל הפסקה, והרגיש נפלא.