במשפחה של עדי, היא ואמא אוהדות מכבי ואחיה ואבא אוהדי הפועל. לא תמיד זה פשוט.
אמא ואבא של עדי ואביב הכירו במשחק כדורגל. אמא, שאז קראו לה נאוה בן, לבשה מכנסיים צהובים, חולצה צהובה ואפילו נעליים צהובות וישבה עם עוד חבורה שלמה ביציע של אוהדי מכבי.
אבא, שאז קראו לו שאול שושן, לבש חולצה אדומה. לא היו לו מכנסיים אדומים, אבל הוא הוסיף צעיף אדום על הצוואר. הוא ישב עם החברים שלו ביציע של אוהדי הפועל.
במשחק עצמו שרו נאוה והחברים שלה: "מי שלא קופץ – אדום" וקפצו. שאול והחברים שלו צעקו: "מי שלא קופץ- צהוב" וקפצו. מכיוון שכל הקהל שר את זה ביחד, יצא שכולם קפצו, גם האדומים וגם הצהובים.
ברור שהם לא יכלו להיפגש במהלך המשחק עצמו. הם ישבו במקומות שונים. אבל בסוף המשחק (0:0 מאכזב) הלכו שתי החבורות אחת ליד השניה ומישהו מהחבורה הצהובה של נאוה חטף את הצעיף מהצוואר של שאול. שאול לא נגרר למריבה. הוא רק עמד שם, מלא ביטחון עצמי, ידיו על מותניו והסתכל במי שחטף לו את הצעיף כאילו הוא ילד קטן ומעצבן. נאוה אומרת עד היום שהעמידה שלו היתה "מרשימה". נאוה לקחה את הצעיף בכעס מאותו חבר והחזירה אותו לשאול. הוא הודה לה במנוד ראש קטן והלך.
אחרי יומיים נתקלו במקרה אחד בשני באוניברסיטה והתחילו לדבר על מה שהיה. שאול חשב שנאוה נהדרת ונאוה חשבה ששאול מקסים. אחרי שנתיים התחתנו, איחדו את שמות המשפחה שלהם ל-"בן-שושן" והולידו את עדי הבכורה ואת אביב שהגיע אחריה.
עד היום לנאוה אין אפילו פריט אחד בארון בצבע אדום. היא אוהדת מכבי שרופה. ועדי, כמו אמא, גם אוהדת מכבי.
לשאול אין שום דבר צהוב. הוא אוהד הפועל שרוף. ואביב, כמו אבא, אוהד הפועל.
המכונית של משפחת בן-שושן בצבע לבן.
גג הרעפים של הבית שלהם בצבע חום-בז'.
האופנים של כולם בצבע שחור. אביב רצה אופניים כחולים, אבא לא הסכים כי בעצם הצבעים של מכבי הם גם צהוב וגם כחול. אבל לרוב כחול זה צבע מותר (עדיף תכלת, ליתר ביטחון).
רק החמציצים והפרגים שצומחים בחורף בגינה מעזים להיות צהובים ואדומים בבית של משפחת בן-שושן.
בעוד שלושה שבועות יתקיים משחק שכולם מחכים לו, אבל בעיקר בבית משפחת בן-שושן. דרבי בין מכבי להפועל. ארבעה כרטיסים כבר ניקנו. שני כרטיסים קנתה נאוה לה ולעדי ושני כרטיסים קנה שאול, לו ולאביב. כמעט בכל יום, ההורים חוזרים הביתה מהעבודה ומראים לילדים בהתרגשות מה קנו לקראת המשחק.
"תראה, אביב," אמר אבא יום אחד, "נעליים שהסוליות שלהן מהבהבות באורות אדומים!"
עדי רצתה גם נעליים כאלה, אבל לא העזה להגיד כלום. למחרת אמא הביאה לה קשת לשיער עם שני מחושים מצחיקים שיוצאים ממנה ונדלקים באורות צהובים.
יום אחד, בערך שבוע לפני המשחק, כשישבו לארוחת הערב, שאלה עדי: "רגע, אבל איפה נשב, ביציע של הפועל או של מכבי?"
"אתן תשבו ביציע של מכבי ואנחנו ביציע של הפועל," ענה אבא.
"מה, לא נוכל לראות את המשחק ביחד?" רטנה עדי.
"איך?" נאנחה אמא, "אם אדומים יכנסו ליציע הצהוב, או להיפך, יהיו צעקות. אולי אפילו קטטה ממש."
"כמו שהיה עם הצעיף של אבא," הזכיר אביב.
"בדיוק," אמרה אמא, חיבקה אותו וצחקה: "איך קרה ששניים מהאנשים שאני הכי אוהבת בעולם הם אדומים?"
כולם צחקו איתה, אבל עדי היתה מוטרדת.
ביום רביעי, היום הקבוע של עדי ואביב אצל סבתא וסבא שושן, עדי סיפרה לסבתא על המשחק.
"אוי, אתם והשטויות שלכם," אמרה סבתא, "מי שמע על משפחה כזאת, שחצי ממנה אוהד שרוף של קבוצה אחת והחצי השני של קבוצה אחרת? ובכלל, מה מעניין בכדורגל?"
"ומה יקרה אם תיוולד לכם אחות קטנה?" התערב סבא, "נאוה ושאול יתחילו לריב לאיזו קבוצה היא תצטרף?"
עדי לא חשבה על אחות קטנה. ממילא בבית אף פעם לא רבו על כדורגל. איכשהו יצא שעדי הושפעה מאמא ואביב הושפע מאבא, אבל אף אחד לא רב על זה. לעומת זאת, היא רצתה לראות את המשחק עם כל המשפחה שלה ולזה היא היתה חייבת למצוא פתרון.
אחר צהריים שלם היא חשבה והתייעצה עם אביב, ואז סיפרה לסבתא בסוד את התכנית שלהם. סבתא אמרה לה שהם ילדים חכמים מאוד ושהיא תעזור להם עם התכנית.
"יאללה הפועל!" העיר אבא את הילדים בשאגה בבוקר יום המשחק.
"צהוב עולה!" צעקה אמא ופתחה את הארון כדי להוציא ממנו בגדים.
עדי ואביב התמתחו במיטות. החולצה הצהובה נחתה על הראש של עדי בזמן ששפשפה את העיניים.
"להתלבש, לצחצח שיניים, יום גדול לפנינו!" זירזה אותה אמא.
"רגע," אמרה עדי, "אביב ואני רוצים להגיד משהו."
אבא ואמא עצרו על מקומם והביטו בהם בשאלה.
"תראו," התחילה עדי, "נכון שאני מכבי ואביב הפועל, אבל קודם כל אנחנו בן-שושן."
"ברור!" אמרה אמא.
"קודם כל המשפחה," הסכים אבא.
"אז הכנו בגדים אחרים למשחק היום," אביב ירד בקפיצה מהמיטה שלו והוציא מתחתיה את השקית שהוא ועדי הכינו. הם פתחו את השקית והוציאו ממנה ארבע חולצות.
כתומות.
"מה זה?" שאל אבא.
"החולצות של המשפחה למשחק. כדי שנוכל לשבת אחד ליד השני." אמרה עדי, "קנינו עם סבתא. אתם רואים, זה בצבע כתום – אדום וצהוב ביחד."
"אה…" אמר שאול האדום.
"אה…" גמגמה נאוה הצהובה.
"מה את אומרת?" שאל שאול את נאוה.
"אני אומרת שהילדים שלנו יותר חכמים מאיתנו. וזה מאוד מדאיג."
"נכון," הסכים איתה שאול ואז הניף יד לתקרה וקרא: "כתום עולה! יאללה בן-שושן!"
הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.
2 תגובות
שלום רינת,
הסיפור היה מאוד מותח, מה תהיה התוכנית של אביב ועדי. אהבנו שהכי חשוב להם המשפחה.
כתום עולה!