פתאום סבתא

בפעם האחרונה שיעלי פגשה את סבתא שלה היא היתה בת שלוש. לכן ברור למה לא זכרה אותה בכלל. האמת, יעלי לא ממש הרגישה שחסרה לה סבתא. אז מה אם לכל החברות שלה יש סבים וסבתות נחמדים ומפנקים? ליעלי אין. וזה בסדר גמור.

אבל עכשיו עמדה הסבתא להגיע לביקור ויעלי היתה מאוד מתוחה.
"אני לא מבינה למה אתם משאירים אותי חמישה ימים עם אישה שאני לא מכירה!" כעסה על ההורים שלה.
"אבל היא סבתא שלך!" אמרה אמא.
"אז מה." אמרה יעלי.
אבא נאנח. "אני יודע שאת לא מכירה אותה, אבל היא אישה מאוד נחמדה והיא מאוד רצתה לבוא להיות איתך."

סבתא של יעלי גרה ברוסיה, ארץ רחוקה וקרה. גם אמא שלה נולדה שם, אבל אמא הגיעה לישראל כשהיתה נערה וכאן הכירה את אבא ויעלי נולדה. סבתא נשארה שם ואמא מדברת איתה בטלפון כמעט כל יום. היא מדברת בשפה שיעלי לא אוהבת: רוסית. כשאמא אומרת מילים שיעלי לא מבינה, היא נשמעת קצת כמו אישה אחרת. רק כשהיא מסיימת את השיחה ואומרת ליעלי בעברית משהו כמו: "הגיע הזמן למקלחת," יעלי נרגעת שקיבלה את אמא שלה בחזרה.

ועכשיו אמא ואבא החליטו לנסוע לאנגליה למשך חמישה ימים וסבתא של יעלי תגיע להיות איתה.
"אני מספיק גדולה כדי להישאר לבד," אמרה יעלי, "אני כבר יודעת להכין חביתה."
אבל אמא ואבא רק צחקו. יעלי לא הבינה מה מצחיק כאן.

היום הראשון

"אני לא מאמינה," אמרה יעלי לאישה שעמדה מולה, "את אפילו לא יודעת עברית?"
"אני קצת עברית לדעת," אמרה האישה.
"קצת זה לא מספיק," רטנה יעלי.
הם נסעו לקבל את פניה בשדה התעופה ויעלי קצת הופתעה כשראתה את האישה הגבוהה, הרזה והיפה שחיבקה את ההורים שלה ואחר-כך גם אותה. ככה נראית סבתא?
למחרת בבוקר, כשקמה יעלי בבוקר כבר היתה לבד בבית עם הסבתא הזאת. הסבתא הזאת שאמרה לה כל מיני מילים שלא הבינה וקראה לה "יליצ'קה".
"א-ני צרי-כה סנד-וויץ' לבית-הספר" אמרה יעלי באיטיות. היא הראתה לסבתא את הלחם, את שקיות הסנדוויצ'ים ופתאום אורו פניה של האישה: "אה!"
אבל במקום לקחת פרוסות לחם, סבתא מצאה קופסת פלסטיק והכניסה לתוכה שלושה מאפי בצק משונים. יעלי נאנחה: "לא כזה! סנדוויץ'!" אבל סבתא דחפה לידיה את קופסת הפלסטיק. איזו בושה להוציא את הדבר הזה בהפסקת האוכל. בטח כל הילדים ירחמו עליה.
אבל כשיעלי פתחה את הקופסה בכיתה – בשקט בשקט, כדי שאף אחד לא ישים לב – מיד התגודדו סביבה המון ילדים שדרשו לטעום את מה שהביאה.
"איזה טעים זה!" התפעלה אדווה.
"אפשר עוד קצת?" התחנן עילי.
במזל הצליחה יעלי לאכול חצי מאפה לפני שהילדים השתלטו גם עליו. היה באמת טעים.

היום השני

למחרת חזרה יעלי מבית הספר במצב רוח רע. כששיחקו בהפסקה, יואב שם לה רגל והיא נפלה וחטפה שפשוף מכאיב בברך. אחר-כך אדווה לא הסכימה להישאר איתה בכיתה ורצה לשחק עם הגר ועם דנה.

יעלי אכלה את ארוחת הצהריים המשונה אבל הטעימה שהכינה לה סבתא. באמצע הקינוח – מין פירות מבושלים במיץ מתוק – לא התאפקה והתחילה לבכות. סבתא קמה ממקומה והחלה ללטף את שיערה. היא לא יכלה להגיד לה הרבה. רק "יליצ'קה" מדי פעם. אבל אז סבתא התחילה לשחק עם השיער שלה והחלה לקלוע אותו בידיים חמימות וזריזות. תוך כמה דקות התנוססו על ראשה של יעלי שתי צמות סיניות הכי יפות שראתה אי פעם. היא רצה למראה והסתכלה בעצמה מכל הכיוונים. תמיד ביקשה מאמא שתקלע לה צמות כאלה, אבל היא אף פעם לא הצליחה. אלה היו צמות מהממות ויעלי החליטה לא לפרק אותן לעולם. מחר אדווה תשתגע.

היום השלישי

כשחזרה יעלי מחוג קרמיקה היא נעצרה בפתח החדר שלה בפליאה. הוא נראה לגמרי אחרת! סבתא שלה עמדה לידה בחיוך והסתכלה עליה בציפיה. "יפה, יליצ'קה?"

כן, זה היה יפה. המיטה היתה במקום אחר והיה עליה כיסוי ורוד מקסים. הפוף הגדול, שתמיד נערמו עליו בגדים וצעצועים היה נקי כמו שלא היה מאז שנקנה. שטיח חדש בצבע סגול היה פרוש על הריצפה. זה היה החדר שיעלי תמיד רצתה. חמים ומזמין. היא התקשרה מיד לאדווה והזמינה אותה לשחק איתה בחדר החדש, אבל היא הלכה לסידורים עם אבא שלה ולא יכלה לבוא.

"למה אין לי אחים?" אמרה יעלי לסבתא, למרות שידעה שלא תבין אותה, "לכל החברים שלי יש עם מי לשחק ורק אני לבד." סבתא רק ליטפה את הצמות הסיניות שעדיין החזיקו מעמד.
באותו ערב, יעלי שכבה על הפוף וקראה ספר.

היום הרביעי

"די!"
"אני לא מאמינה!"
"איזה מתוק!"
"את הבאת אותו?"
"אמא תהרוג אותך!"
איזו הפתעה חיכתה ליעלי כשחזרה מבית הספר ביום הרביעי. הבית הריח מהתבשילים הנהדרים של סבתא, אבל היא עצמה ישבה על כסא במטבח ובחיקה גור כלבים קטן ומתוק.
יעלי רצה אליהם, ישבה על ברכיה וליטפה את היצור הקטן. תוך שניה הפנים שלה היו רטובות מליקוקים נלהבים.
"הוא יכול להישאר?" הרימה יעלי מבט אל סבתא שהסתכלה בה בחיוך.
"יליצ'קה לא לבד," אמרה סבתא בקושי, "וניה חבר יליצ'קה."
"קוראים לו וניה?"
סבתא הגישה לה רצועה ירוקה והצביעה על דלת הכניסה לבית. יעלי חיברה את הכלבלב לרצועה ופרצה החוצה מהדירה מאושרת בטירוף. היא דילגה עם הגור בחדר המדרגות והצמות שלה דילגו על גבה בקצב ריצתה.

היום החמישי

"מחר אמא ואבא חוזרים," אמרה יעלי אחרי ארוחת ערב. היא לא שמחה כמו שחשבה שתשמח. "רוצה לראות סרט ביחד?" שאלה את סבתא. אבל סבתא אמרה שלא. יעלי הלכה להתכרבל עם וניה הגור על הפוף.
ואז נכנסה סבתא לחדר. היא נראתה שונה ויעלי הבחינה שהיא לובשת שמלה מרהיבה.
"וואו! לאן את הולכת?" שאלה יעלי.
"אנחנו לעשות מסיבה." אמרה סבתא. היא פתחה את הארון והוציאה ממנו את השמלה הכי יפה של יעלי. היא הושיטה יד ושתיהן נכנסו לסלון, כשהגור רץ בעקבותיהן. על השולחן היו מסודרות צלוחיות עם כיבוד. ויעלי התכבדה. גם סבתא אכלה ושתיהן צחקו כשהיא ניסתה לטעום במבה בפעם הראשונה בחייה ועשתה פרצוף משונה.
ואז סבתא שמה מוסיקה ולימדה את יעלי לרקוד ריקודים משונים שאין באף מסיבת כיתה: ריקוד שקוראים לו וואלס וריקוד שקוראים לו טנגו. יעלי ניסתה ללמד את סבתא איך רוקדים במסיבות כיתה ושתיהן כמעט נחנקו מצחוק כשוניה הצטרף אליהן בדילוגים.

היום השישי

"יעלי, מתוקה שלי, כמה התגעגענו אלייך" אמא ואבא פרצו אל הבית עמוסי מזוודות ושקיות וחיבקו את יעלי ממש חזק.
"איזה צמות יפות יש לך," התפעל אבא.
אמא החליפה כמה מילים ברוסית עם סבתא ויעלי שמה לב שהשפה הזאת כבר לא מפריעה לה כל-כך. אולי להיפך.
כשראתה את וניה, אמא החליפה צבעים.
"בבקשה, אמא, זאת מתנה מסבתא. אל תכריחו אותי לוותר עליו. כל-כך כיף לי איתו!"
אמא הסתכלה על אבא. אבא הסתכל על אמא.
"האמת שרצינו להביא לך כלב כמתנת יום הולדת…" מלמלה אמא.
"תודה! תודה! תודה! תודה!" דילגה יעלי בבית.
"אז מה ניתן לך ליום הולדת?" שאלה אמא בחיוך ויעלי ראתה שהיא מחבקת את סבתא.
"יש לי רעיון גדול!" אמרה יעלי בהתלהבות, "ביום ההולדת שלי ניסע לבקר את סבתא."
אמא ואבא פקחו עיניים גדולות.
"היא פשוט עושה את המסיבות הכי נהדרות בעולם."

עוד סיפורים לילדים >>