סיפור חדש בהמשכים מאת רינת פרימו. אמיר מחכה לתשובה אם התקבל לבית הספר לאומנויות
בתיבת הדואר חיכו שתי מעטפות. על אחת מהן נכתב שמו ועל השניה שמה של אלה. ברגע שראה אותן הרגיש את הרעד ברגליו. גוש מועקה, אפור ומאיים התיישב בבטנו. בעצם, זאת לא בדיוק מועקה. זה פחד. אמיר ידע שהרגע הזה יגיע וחשש ממנו כבר כמה חודשים. הוא הוציא את המעטפה עם שמו והמחשבות התרוצצו במוחו.
מה יעשה עכשיו? הוא היה צריך להחליט מהר. בכל רגע יגיע מישהו. אלה, או אחד מהוריו, ואז כבר יהיה מאוחר מדי. הוא תחב במהירות את המעטפה לכיס האחורי של מכנסיו ופנה ללכת. לא היה לו מושג לאן, אבל הוא לא יכול להיכנס עכשיו הביתה. הוא לא יכול לעמוד בפני אחר צהריים שכולו בושה. תיק בית הספר הכבד היה עדיין על גבו אבל הוא לא העז להיכנס הביתה ולהשאיר אותו שם.
הוא חייב לברוח. הוא פנה אל הרחוב. חייב להיעלם. אבל אחרי שני צעדים ברחוב עצר רגע ובהחלטה פתאומית חזר בריצה קלה אל תיבת הדואר. הוא שלח יד רועדת ושלף מהתיבה גם את המעטפה השניה, זאת עם השם של אלה ותחב גם אותה לכיס המכנסיים. ואז, לפני שמישהו יגיע, יצא שוב אל הרחוב בריצה כשתיק בית הספר חובט בגבו בכבדות
הכל בגלל שתי דקות לפני אחת-עשרה שנים. הוא שמע את הסיפור הזה כל-כך הרבה פעמים. אלה נולדה ושתי דקות אחריה נולד אמיר. שתי הדקות האלה שינו הכל. עוד כשהיו ילדים בגן הוא זוכר את השאלה של חברים, הורים של חברים ואפילו זרים ברחוב: מי הבכור? מי נולד קודם? ואלה היתה תמיד קופצת ואומרת: אני! אני יותר גדולה מאמיר בשתי דקות! אני הבכורה!
"אבל אנחנו תאומים," בהתחלה אמיר עוד היה מנסה לענות, אבל זה לא עזר. מבחינת כולם אלה היתה הבכורה.
"שטויות," היתה אמא אומרת, "לך היו שתי דקות שלמות לבד בתוך הבטן. זוכר איך סוף סוף התמתחת ונהנית שכל הבטן רק בשבילך? אלה בטח היו שתי דקות נפלאות!"
אבל אלה היתה עונה: "אם היה לו כל כך נהדר, למה הוא חיכה רק שתי דקות? כי הוא לא יכול בלעדי! הוא התגעגע אלי!"
באמת יכול להיות שזה נכון. מאז שהוא זוכר את עצמו הם תמיד "התאומים" – אלה ואמיר. כשהיה מגיע לבד לגן, השאלה הראשונה של כולם היתה תמיד: "איפה אחותך?" וגם עכשיו, כשהם בני 11, זה לא מפסיק: למה אתה לא אוכל עגבניות? אלה דווקא אוהבת (מה זה קשור?), למה יש לך עיניים חומות? הרי לאלה יש עיניים ירוקות (איך אפשר לענות על שאלה כזאת?), למה הצד של החדר שלך כל-כך מבולגן? תראה כמה מסודר אצל אלה! והכי גרוע: למה קיבלת רק 60 במבחן באנגלית? איך אלה קיבלה 98?
הוא לא היה יכול לדמיין את החיים שלו בלי אלה ובדרך כלל הם גם היו חברים טובים. בעיקר אחרי שהתגבר על האכזבה שיש לו תאומה ולא תאום. אבל לפעמים היה רוצה להיות פשוט אמיר, בלי אלה.
אולי בגלל זה החליט לפני כמה חודשים לנסות להירשם לבית ספר אחר לקראת חטיבת הביניים. זה היה בית ספר לאומנויות שהיה קשה מאוד להתקבל אליו. אבל למרות ששנא מבחנים, אמיר ניגש אליהם באומץ. הוא ידע שאם יתקבל יצטרך להיפרד מהחברים שלו. עם חלקם הוא היה מהגן. ובכל זאת החליט לא לוותר. הוא רצה משהו חדש, שונה. בית ספר שבו יוכל להמציא את עצמו מחדש.
שבוע אחרי שעשה את המבחנים הם ישבו לארוחת ערב. אלה לקחה כף מהסלט ואמרה פתאום בפה מלא עגבניות: "אה, אמיר, החלטתי גם לגשת למבחנים של בית הספר לאומנויות, איזה קטע, אולי בסוף נלמד ביחד." ואז, כאילו לא אמרה שום דבר חשוב, התחילה למרוח את הלחמניה שלה באבוקדו.
"מה? למה?" גמגם אמיר.
"סתם, אמא סיפרה לי שהיתה איתך ביום היכרות ושזה בית ספר ממש טוב. אבל עזוב, אני בטח לא אתקבל. אני מציירת ממש גרוע."
לאמיר הלך כל התיאבון. הרי אם מישהו יכול להתקבל לבית הספר הזה, זאת אלה! היא ציירה הכי יפה בכיתה. הרבה יותר יפה מאמיר. גם הציונים שלה היו יותר טובים משלו. החביתה נתקעה לו בגרון.
"אבל למה החלטת להירשם דווקא לבית הספר הזה?" הוא גמגם.
"מה אתה עושה עניין?" היא נראתה שלווה לגמרי, "ממילא לא יצא מזה כלום."
בשבועות הבאים אמיר לא ידע מה לחשוב ומה להרגיש. הוא אמור לרצות שאלה תתקבל? לרצות שהיא תיכשל? פתאום, בלי לשים לב הוא מצא את עצמו בתחרות עם אחותו, תחרות שלא רצה בה ולא בחר בה. לא היה לו ספק שהיא תתקבל לבית הספר והוא לא. הוא לא רצה לראות את המבטים המנחמים של ההורים שלהם, את הפרצוף של אלה שבטח תגיד: "עזוב, מה זה משנה? זה בטח בית ספר גרוע."
במשך שבועות הלך עם כאב בטן והיום הם קיבלו תשובות. תשובות שאמיר לא רצה ולא העז לראות. הוא הלך ברחוב ומדי פעם פנה לרחובות קטנים יותר שלא הכיר. לא היה לו מושג איפה הוא נמצא. אולי יזרוק את שתי המעטפות לפח ויחזור הביתה כאילו שום דבר לא קרה? אבל הוא ידע שזה לא יפתור את הבעיה, רק ידחה אותה. ועדיין, זאת היתה התכנית היחידה שעלתה בראשו.
הוא היה חייב לשבת קצת, לנוח, להוריד את התיק מהגב. משמאלו ראה גינה ציבורית קטנה. הוא נכנס אליה וחיפש ספסל מתאים. באמצע השביל הבחין במשהו מוזר. הוא התקרב אליו וראה שזאת דלת. סתם דלת רגילה באמצע השביל. לא היו קירות מצדדיה. מולו הוא ראה אבא עם עגלה שפשוט עקף את הדלת המשונה והלך על השביל מצידה. מי שם דלת באמצע השביל? שתי ילדות קטנות רצו וגם הן עקפו את הדלת כאילו היא לא שם. אמיר החליט שבטח מדובר בפסל. הוא התקרב אל הדלת וראה שכתוב עליה משהו:
המבוך
תיכנס, יהיה מעניין
אמיר הקיף בחשדנות את הדלת. היא פשוט עמדה שם! למה שמישהו ירצה לחסום את רוב השביל? ולמה אנשים לא מתלוננים שנשאר להם מקום כל כך קטן ללכת בו? אף אחד לא התייחס אליה, כאילו היא לא שם.
אמיר נעמד שוב מול הכתובת על הדלת ואז משך בכתפיו, שלח יד אל הידית ופתח אותה. לרגע עמד והסתכל בלי לעבור דרכה, אבל אז הגיע אצן בבגדי ספורט והתנגש קלות באמיר. הוא איבד לרגע את שיווי המשקל שלו ונדחף צעד אחד מעבר למפתן הדלת. במקום לעמוד על השביל בגינה, הוא מצא את עצמו בתוך חדר. זה כבר לא היה רק מוזר, זה היה קצת מפחיד. הוא שמע קול חריקה מאחוריו. הוא הרגיש משהו בגבו וקפץ עוד צעד אחד לתוך החדר. הדלת רק חיכתה כנראה להזדמנות וברגע שאמיר עבר את המפתן נסגרה בקול טריקה מאחוריו. אוקיי, זה הספיק לו. הוא הסתובב וניסה לפתוח אותה ולחזור לגינה, אבל הדלת סירבה להיפתח. אמיר לחץ שוב ושוב על הידית. זה לא עזר לו. לפניו היה חדר לא מוכר ומאחוריו היתה דלת שהתעקשה להיות סגורה.
המשך יבוא.
לעוד סיפורים לילדים
הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.
2 תגובות
התחלה מעניינת. אני סקרן.
סיפורים מעניינים