האופניים של יסמין

מהרגע שבו ראתה יסמין את האופניים בחנות של ידידיה, היא לא יכלה לחשוב על שום דבר אחר.
אלה לא היו אופניים חדשים. ידידיה שיפץ וצבע אותם בכחול טורקיז, הוסיף סלסלה ופעמון והציב אותם בחלון הראווה של החנות. מבחינתה של יסמין, הוא היה יכול להוסיף עליהם את השם שלה. הם היו בדיוק מה שהיא היתה צריכה כדי לנסוע לבית הספר או לחברות בשכונה.
יסמין נכנסה לחנות, חיכתה שידידיה יתפנה מתיקון הפנצ'ר שטיפל בו ואז שאלה אותו כמה הם עולים.
"700 שקל" ענה. הוא כנראה הבחין בפניה הנדהמות והוסיף: "זה ממש לא הרבה לאופניים. תשאלי את ההורים שלך."
יסמין ידעה מה תהיה התשובה, אבל שאלה בכל זאת. אמא נאנחה את האנחה הזאת שיסמין כבר הכירה (ולא אהבה לשמוע) ואמרה שהקורונה היתה תקופה קשה ושהיא ואבא מצטערים, אבל הם לא יכולים להוציא עכשיו סכום כסף כזה.
היא לא הופתעה, זאת גם היתה התשובה לגבי תיק בית ספר חדש או אזניות שביקשה. אבל הפעם היא לא רצתה לוותר. אלה היו האופניים שלה! היא פתחה את קופת החיסכון ומצאה בה כמעט 400 שקלים. היא היתה חייבת להשיג כסף.

בוקר בוקר עברה יסמין בדרך לבית הספר ואמרה בוקר טוב לאופניים שלה בחלון הראווה של ידידיה. אחר הצהריים הציעה את עצמה כבייביסיטר לילדה של דנה ואביתר השכנים שלה. היא גם יצאה לטיולים עם דון, הכלב של אדווה. ואחרי שבועיים של עבודה ממש קשה, היו לה 100 שקלים נוספים. היא הרגישה כל-כך טוב! בחישוב מהיר שעשתה, אם סבא יעזור לה קצת, היא תוכל לקנות את האופניים שלה כבר בעוד חודש וחצי. היתה לה סבלנות.

האופניים של נועה

ביום שני נעה הגיעה לכיתה טיפה באיחור, ממש בצלצול. היא הספיקה ללחוש ליסמין שיש לה משהו להראות לה בהפסקה ומיד התיישבה במקומה, בקצה השני של הכיתה, לפני שהמורה תיכנס.
כשהגיעה ההפסקה היא גררה את יסמין לשער בית הספר והצביעה על המדרכה מחוצה לו. "טא-דאם!" הכריזה בחגיגיות.
ליד השער, קשורים למעקה עמדו אופניים מוכרים מאד. המחשבה הראשונה שעלתה ליסמין היתה שנעה קנתה בשבילה את האופניים כהפתעה. אבל יסמין מעולם לא אמרה לנעה שהיא רוצה אותם, לא היתה לה יום הולדת, ובכל מקרה נעה לא תקנה לה מתנה כל-כך יקרה. גם לא ביום הולדת.
אז היא גמגמה: "מה זה?"
נעה צחקה. "אלה אופניים. ההורים שלי קנו לי אתמול בחנות של ידידיה. נכון יפים?"
יסמין נאלצה להודות שכן, הם יפים מאוד.
"הם נוסעים ממש טוב!" התלהבה נעה, "רוצה לבוא אלי אחרי בית ספר ונעשה סיבובים?"
יסמין הרגישה צריבה בלב. זאת היתה צריבה גופנית. הלב באמת כאב לה. היא היתה חייבת ללכת משם לפני שתפרוץ בבכי.
"אני לא מרגישה טוב," לחשה ואז הוסיפה: "תתחדשי," ורצה לכיתה.

אחרי הלימודים, כשהלכה ברגל הביתה, עברה אותה נעה עם האופניים וגם הוסיפה צלצול עליז בפעמון. "אז תבואי אלי?" קראה אליה.
"אני לא יכולה," אמרה יסמין ונעה המשיכה על פניה בנסיעה.
אבל מכיוון שנעה גרה ממש לידה, יסמין יכלה לשמוע שליהי, שירה ובן כן יכלו לבוא אל נעה וכל אחר הצהריים עשו סיבובים על האופניים החדשים ברחוב.

האם אפשר להמשיך להיות חברה של מי שקיבלה את הדבר שהכי רצית בעולם? יסמין חשבה שלא. בכל פעם שנעה היתה לידה היא היתה חייבת להתרחק. היא ידעה שנעה לא עשתה שום דבר רע, ובכל זאת כעסה עליה כמו שלא כעסה אף פעם. והלוואי שיכולנו לספר לכם שאחרי כמה ימים הכאב והכעס נרגעו. האמת היא שבמשך שבועות ארוכים, בכל פעם שראתה את נעה עם האופניים, יסמין הרגישה את אותה צריבה כואבת בלב. היא המשיכה לשמור על הילד של השכנים ולטייל עם הכלב של אדווה, אבל הכסף כבר לא היה כל-כך חשוב. כך זה נמשך זמן רב.

משהו קורה

ובכל זאת משהו היה צריך לקרות, והוא קרה בתחילת הקיץ. יום אחד, מיד אחרי סיום הלימודים, ביציאה מבית הספר יסמין שמעה צעקות:
"איפה הם? מי לקח את האופניים שלי?"
מחוץ לשער, במקום החניה של האופניים, עמדה נעה וסביבה מעגל של ילדות וילדים.
"מה קרה?" שאלה יסמין וניסתה להידחק בין הילדים.
"גנבו לה את האופניים," ענה לה ברק, "מסכנה."
נעה החזיקה בידה את המנעול השבור של האופניים ובכתה. אנחנו לא נשקר, המחשבה הראשונה של יסמין היתה "מגיע לה".
"תתלונני במשטרה!" אמרה ליהי.
"הם לא יעשו כלום," ענה ילד מכיתה ח'.
"אין מה לעשות, תקני אופניים חדשים," אמר רם, "ומנעול יותר טוב."
נעה לא הפסיקה לבכות ויסמין כבר לא חשבה שמגיע לה.

אחר הצהריים יסמין הגיעה לבית של אדווה לקחת את דון לטיול. היא לא בחרה במסלול הרגיל, אלא במסלול ארוך יותר. אולי היתה לה הרגשה, אולי היא סתם רצתה לחשוב. הרגליים הובילו אותה לשולי השכונה ושם, ליד הגדר, במגרש הגרוטאות, היא ראתה אותם.
היה קשה לזהות אותם כי מישהו ריסס עליהם צבע שחור, אבל הוא עשה עבודה גרועה ולא הצליח לכסות כמה פיסות מהטורקיז שזהרו בשמש. הגלגל הקדמי היה מעוקם והמושב היה חסר. יסמין הביטה בהם כמה דקות בעצב ואז התקשרה לנעה ואמרה לה לאן להגיע.
"מה לעשות?" שאלה נעה בקול חנוק כשהגיעה לגדר מתנשמת ומתנשפת אחרי ריצה מהירה.
"בואי ניקח אותם לידידיה," הציעה יסמין והן הלכו עם דון ועם האופניים המעוקמים והשבורים לחנות של ידידיה.

יסמין לא ביקרה כבר הרבה זמן בחנות. כבר לא היה לה בשביל מה. לפני שנכנסו קלטו עיניה את האופניים הכתומים בחלון הראווה. היתה להם סלסלת קש ורמה נמוכה. הם נראו מדהימים. לא כמו אופני הטורקיז, אבל נהדרים בדרכם.
ידידיה בחן את האופניים השבורים מכל הכיוונים. מדי פעם צקצק בלשונו: "טצצ… טצצ… טצצ…" ואז נאנח, הניח את ידיו על מותניו ואמר: "אני יכול לתקן את זה. יקח לי כמה ימים אבל בסוף הם יהיו כמו חדשים."
לפני שיצאו מהחנות שאלה אותו יסמין כמה עולים האופניים הכתומים בחלון וגילתה שיש לה מספיק כסף כדי לקנות אותם.
"תוכל לשמור לי אותם?" שאלה ליתר ביטחון וידידיה ענה שכן, אבל רק עד מחר.
"איזה כיף," אמרה נעה, "נוכל לרכוב ביחד." ויסמין הנהנה.
האופניים המשופצים של נעה היו בכל זאת טיפ טיפה פחות יפים מקודם. ידידיה צבע אותם שוב בטורקיז, החליף גלגל והוסיף מושב חדש.
האופניים הכתומים של יסמין היו מקסימים. סלסלת הקש היתה נהדרת, אבל בעומק ליבה יסמין העדיפה טורקיז.
מדי בוקר היה נשמע ליד ביתה של יסמין קול צלצול פעמון עליז ויסמין היתה יוצאת עם האופניים שלה ורוכבת עם נעה לבית הספר. ילדה לצד ילדה, אופניים בצבע טורקיז ליד אופניים בצבע כתום.

עוד סיפורים לילדים >>