שכנטוב

לבן קוראים בן והוא באמת בן, אז זה מתאים.

לאמא ולאבא קוראים אמא ואבא וזה גם מתאים.

לאחותו קוראים נעמי, זה לא משנה כרגע.

ולשכן שלו קוראים שמוליק שכנטוב, אבל הוא שכן רע מאוד, וזה לא מתאים בכלל.

לכן בן קורא לו שמוליק שכנרע.

למשל, שמוליק שכנרע לא אהב ספורט.

מי לא אוהב ספורט?

כשבן והחברים שלו יאיר ודנה שיחקו בכדורגל בחצר, שמוליק שכנרע לא הסכים להחזיר להם את הכדור אחרי שבן בעט אותו בטעות על קיר הבית שלו כמה פעמים.

בן מצא את הכדור למחרת ליד הדלת של הבית שלו, אבל זה הרס את המשחק. בן והחברים שלו היו צריכים למצוא משחק אחר והם רצו לשחק בכדורגל!

למשל, שמוליק שכנרע לא אהב מוזיקה.

מי לא אוהב מוזיקה?

בן לומד לתופף כבר כמעט חצי שנה וכמעט בכל פעם שהוא מתאמן בבית כמו שהמורה לתופים אמרה לו לעשות, שמוליק שכנרע צועק מהחלון שיפסיק לתופף כי כבר ערב והוא עייף מהרעש.

למשל, שמוליק שכנרע לא אוהב פרחים.

מי לא אוהב פרחים?

כשבן קטף את הפרחים היפים בגינה כדי לתת לאמא שלו זר יפה, שמוליק שכנרע כעס מאוד ואמר לבן שאסור לקטוף פרחים ובטח לא לעקור את השיח כולו.

אז איך אפשר לחיות עם שכן רע שכזה?

"הלוואי ששמוליק שכנרע יעבור כבר דירה!" אמר בן בארוחת הערב.

"מה?" שאלה אמא.

"מי?" התפלא אבא.

"שמוליק שכנטוב," בן נזכר בשם האמיתי שלו, "הוא שכן רע מאוד."

"הצייר מקומת הקרקע?" שאלה אמא, "הוא עזר לי להתניע את המכונית שלנו בבוקר הקר ההוא."

"ולי הוא השאיל מקדחה," אמר אבא, "אני באמת צריך לבדוק אם החזרתי לו אותה."

"הוא ממש נחמד, מה הוא עשה?" אמרה נעמי.

"הוא לא אוהב ילדים ולא אוהב מוזיקה ולא אוהב פרחים," אמר בן.

"זה נשמע איום ונורא," אמרה אמא, "היום אחרי הצהריים אתה ואני נלך לבקר אותו ונברר את העניין."

אחרי הצהריים ירדו אמא, בן והמקדחה שאבא שכח להחזיר לשמוליק שכנטוב לקומת הקרקע בבניין.

"ברוכים הבאים!" אמר שמוליק שכנרע ופתח להם את הדלת.

אני לא אתן לו להתחנף, חשב בן.

"מה שלומך?" שאל שמוליק שכנטוב את בן כשישבו על הספה בדירה הקטנה, "אני שומע שאתה משתפר בתופים."

"לא בזכותך!" אמר בן בכעס.

"בן!" קראה אמא.

"אבל זה נכון!" התעקש בן, "הוא לא אוהב מוזיקה, לא אוהב פרחים ולא אוהב משחקים!"

"אני דווקא כן אוהב משחקים," אמר שמוליק שכנרע, "בוא נשחק במשהו."

"במה?" שאל בן בחשדנות.

שמוליק שכנרע קם ממקומו, הביא מפינת החדר כן ציירים והציב אותו ליד החלון שהשקיף לגינת הבנין. על הכן הוא שם בד לציור ולידו צבעים ומכחולים.

"נשחק שאתה שמוליק ואני בן, רוצה?"

זה היה מסקרן.

"אתה שמוליק," אמר שמוליק, "ואתה צריך לצייר את הפרח הזה שרואים מהחלון.

אני בן ואני יוצא לשחק עכשיו בחצר."

בן התקרב לכן הציור. הצבעים נראו לו יפים והמכחולים הזמינו אותו לנסות לצייר. הוא אף פעם לא צייר כמו צייר אמיתי.

הוא הסתכל מקרוב על הפרח הוורוד ליד החלון וניסה להחליט באיזה צבע להשתמש.

פתאום שמע "בום" ואז עוד "בום". ואז עוד אחד. 

הוא ראה מהחלון את שמוליק שכנרע בועט בכדור שפגע שוב ושוב בדלת.

"די! זה מפריע לי להתרכז, אתה סתם רוצה שאני אפסיד במשחק," צעק בן.

"אוי, סליחה, לא שמתי לב," אמר שמוליק שכנרע.

בן חזר לבד הציור. הוא טבל את המכחול בצבע האדום וערבב אותו עם קצת לבן.

בדיוק כשהתכוון להניח על הבד את נקודת הצבע הראשונה, נשמע קול:

באנג!

באנג!

בן הציץ מהחלון שמוליק שכנרע ישב בחצר עם פחית והכה עליה במקל. היה ברור שאין לו חוש קצב.

בן פתח את החלון וקרא: "אני לא יכול לצייר ככה!"

הדפיקות הפסיקו וסוף סוף הצליח בן לצייר במשיכת מכחול את קווי המתאר של הפרח. הוא היה מרוצה מאוד. הוא שם לב שאור השמש גורם לחלקים מסוימים בפרח להיראות בהירים יותר.

אולי כדאי להוסיף עוד קצת צבע לבן? ובדיוק כשניסה להשוות את הצבע שערבב לצבע האמיתי של הפרח…

פאף!

יד אחזה בפרח ותלשה אותו במשיכה.

בן השליך את המכחול בזעם:

"מה עשית? אפילו כשאתה בן אתה שכן רע!"

"היה מעניין להיות בן," אמר שמוליק, "איך היה להיות שמוליק?"

מאז המשחק ההוא בן בא אל שמוליק לשיעור ציור פעם בשבוע.

הוא משחק בכדורגל קצת יותר רחוק מהבית ומתאמן על התופים חצי שעה ביום.

מחר שמוליק יבוא אליו כדי לתופף ביחד ולשפר קצת את חוש הקצב שלו.

עוד סיפורים לילדים >>>