איזה לילה משוגע!

די, אמא, אנחנו לא צריכים בייביסיטר!" רטנתי, "אני עוד מעט בת 11 וחצי, מיכאל כבר בן 9. נסתדר!"

אמא הסתכלה על אבא שמשך בכתפיו, "זהו, הם גדולים, אין מה לעשות. חוץ מזה, לא נחזור מאוחר."

אמא עדיין התלבטה, ואז הזדקפה והתחילה לירות משפטים אחד אחרי השני:

"שירי ומיכאל, אסור לפתוח את הדלת לאף אחד!"

(אני יודעת מאז שהייתי בת 4)

"אסור ללכת לישון מאוחר!"

(מממ…נראה)

"אסור לאכול ממתקים בלילה!"

(היא מכירה אותי האישה הזאת)

"אתם חייבים להתקשר עם כל בעיה קטנה!"

(לכו כבר!)

"שלא נמצא את ארתור במיטה של אחד מכם!"

(ואם הוא יעלה אחרי שנירדם?)

"אסור להדליק תנור כשאנחנו לא בבית!"

(לנו תמיד חם. רק בגללכם יש בבית תנור)

"אסור להשתולל!"

"אסור לפתוח טלויזיה!"

"אסור!"

"אסור!"

"אסור!"

תמיד זה ככה, אמא שלי הכי כועסת כשהיא מודאגת.

"אמא," ניסיתי להישמע כמו הילדה הכי אחראית בעולם, "אתם יכולים לצאת ולבלות…"

"איזה לבלות? אני בכלל לא אוהב את החברים שאנחנו הולכים אליהם," אמר אבא.

התעלמתי ממנו והמשכתי: "אני מבטיחה שלא נהנה בכלל! רק נשכב במיטות שלנו ונתגעגע אליכם עד שנרדם. בסדר?"

"בסדר," רטנה אמא.

מיכאל ואני החלקנו כיף מאחורי הגב. אין יותר בייביסיטר! יש!

אבא ואמא התארגנו ליציאה, אבל כל הזמן הגניבו אלינו מבטים מודאגים. ניסינו להיראות הילדים הכי טובים והכי צייתניים בעולם.

סוף סוף זה קרה.

"להתראות, חמודים, לא נחזור מאוחר," כל אחד מאיתנו קיבל כמה נשיקות מבושמות והדלת נסגרה בטריקה וננעלה. פעמיים.

"סוף סוף,"  חייכתי למיכאל, "מה בא לך לעשות?"

"לא יודע, הכל אסור לנו…" אמר מיכאל. ארתור הגיע מהסלון ושיחקנו איתו קצת על השטיח, אבל הוא הכלב הכי עצלן בעולם, אז מהר מאוד הוא התעייף.

פתאום –

דפיקה בדלת –

אמא'לה –

שנינו דשדשנו אל דלת הכניסה.

"מי זה?" שאלתי.

"ניצה," נשמע קול מוכר.

מיכאל ואני הסתכלנו אחד על השני בהלם.

"איזה ניצה?"

"שירי, זאת ניצה המורה שלך לאנגלית. יש לי משהו מאוד חשוב להגיד לך!"

הצצתי בעינית. ובאמת, ליד דלת הכניסה לבית עמדה לא אחרת מהמורה לאנגלית שלי.

"חייבים לפתוח…" לחשתי למיכאל.

מצאתי את המפתח וסובבתי פעמיים. ניצה עמדה ליד הדלת כולה חיוכים משונים. היא לבשה שמלה צבעונית שמעולם לא ראיתי בבית הספר.

"שלום!" היא הכריזה כשראתה אותי ואת מיכאל בפיג'מות מציצים בה בפה פעור, "רציתי להגיד דבר חשוב. דור – דלת באנגלית – כותבים בשני או. ככה,"

היא שלפה מהכיס שלה טוש וכתבה על הדלת שלנו: DOOR.

"זהו, להתראות, לילה טוב!" הבזיקה אלינו חיוך ופנתה ללכת. ואז פתאום הסתובבה וחזרה כמה צעדים לעברנו. היא סימנה לי עם האצבע להתקרב אליה.

"אל תדאגי, זה טוש מחיק," לחשה לי ואז פנתה שוב והתרחקה בשביל הגישה בדילוגים קטנים.

עמדנו עדיין מול הדלת הפתוחה ולא הצלחנו לסגור את הפה שלנו.

"מה זה היה צריך להיות?" שאל מיכאל.

ולפני שהספקתי לענות, ארתור נזכר שהוא כלב והגיע לנבוח על מי שהגיע. כשראה שאין כבר אף אחד, מיהר להשתחל בינינו ויצא אל החצר.

"אוי," אמר מיכאל, "חייבים להחזיר אותו!"

שנינו פרצנו החוצה, אני בפיג'מת חדי הקרן שלי ומיכאל בפיג'מת סופרמן.

בשלב הזה ארתור כבר עשה את הטריק שהוא עושה עם השער והצליח לצאת לרחוב ואנחנו בעקבותיו. פתאום, באור פנס הרחוב ראינו צללית של אדם גבוה ורזה. הוא התקרב אלינו ולאט לאט נראה לנו יותר ויותר מוכר.

"הי סופרמן," הוא אמר, "יש לי משהו חשוב להגיד לך,"

מיכאל ענה לו רק מילה אחת: "אמא'לה!"

"לא, זה אני, עוז. אני לא אמא שלך, אני המורה שלך למיתולוגיה יוונית. כנראה שכחת. רציתי לשאול אותך: מי היתה אלת החוכמה?"

"שירי…" יבב מיכאל.

"לא," הניד עוז את ראשו בצער, "תשובה לא נכונה. אלת החוכמה היתה אתנה." עוז צקצק בלשונו והמשיך ללכת במורד הרחוב. מיכאל תפס בכתפי ומחץ חד קרן אחד לפחות.

"מה קורה כאן?" הוא שאל אותי.

"לא יודעת," עניתי, "נראה לי שאנחנו חולמים."

"אולי תצבטי אותי?" הציע מיכאל.

"בשמחה." חלום או לא חלום, יש דברים שאני תמיד שמחה לעשות לאח הקטן שלי.

"אההההה!" צווח מיכאל.

"התעוררת?" התעניינתי.

"לא," אמר מיכאל בצער, "בואי נחפש את ארתור."

"ארתור!" צעקנו ודשדשנו בנעלי הבית שלנו ברחוב השקט והחשוך, "ארתור!"

"מצטערת, אני לא ארתור," שמענו קול מאחורינו. קפצנו עד השמיים.

"תמרה, מה את עושה כאן?" שאלתי בלחישה. זהו, העולם השתגע. המחנכת שלי עמדה מולי בחיוך רחב. על צווארה ענדה שעון כיס ענקי. החיוך נמחק מפניה כשהביטה בו בהבעה מוטרדת.

"אני ממהרת, אין לי הרבה זמן. רק רציתי לוודא שאת זוכרת מהן אותיות אית"ן."

"אמממ…זה קשור לפעלים בזמן עתיד…" מלמלתי.

"תשובה נכונה, אבל חלקית.  איך תגידי שתחזרי הביתה בעתיד?"

"אההה…אני אחזור הביתה."

"נכון," פסקה תמרה, "הרבה ילדים טועים ואומרים 'אני יחזור'. זה חבל. צריך לומר: אני אחזור, את תחזרי, הוא יחזור, אנחנו נחזור. עכשיו כדאי שתחזרי הביתה. קצת מאוחר להיות ברחוב, את לא חושבת?"

"היא תחשוב," אמר מיכאל.

"אני אחשוב," הסכמתי.

"והם יחשבו," הוסיפה תמרה, "עכשיו אני צריכה ללכת. חבל ששכחתי את המטריה שלי, הייתי יכולה לעוף. אבל אני אלך."

"הם ילכו," הוסיף מיכאל בידענות.

והיא פנתה לגינה הציבורית בקצה הרחוב ונעלמה מעינינו בין העצים.

" גם אנחנו חייבים ללכת לגינה. ארתור בטח שם," אמרתי למיכאל ומשכתי אותו בידו. שנינו רצנו מהר ככל שיכולנו בנעלי הבית שלנו. פתאום שמענו צעדים. לידינו רץ תומר, המורה להתעמלות. הוא החזיק סטופר ביד. כשראה שהבחנו בו, התחיל לעודד אותנו כמו שהוא עושה בשיעורים: "עוד מאמץ קטן, אתם יכולים יותר מהר מזה…"

"נעלי הבית שלי מפריעות לי," הצטדק מיכאל.

"תירוצים יש תמיד," אמר תומר, הגביר את קצב ריצתו ועבר אותנו בריצה קלילה.

"לא חוכמה," שמעתי את מיכאל ממלמל, "לו יש נעלי התעמלות."

"בוא," אמרתי, "נמצא את ארתור ונחזור הביתה. אנחנו בטוח הוזים. אולי אכלנו משהו לא טוב בארוחת הערב."

הלכנו לעבר הגינה הציבורית. היא היתה חשוכה ברובה, אבל פנסי רחוב האירו את אזור הנדנדות. ושם, על הקרוסלה ישבו כולם. אלי המנהל וסביבו כמעט כל המורים בבית הספר. כולם סיפרו סיפורים והתפוצצו מצחוק.

"ואז שאלתי אותה על אותיות אית"ן!" התנשפה תמרה בצחוק וכולם צחקו אחריה.

"אני שאלתי על חילוק ארוך, הייתם צריכים לראות את הפנים שלהם!" אמרה טלי, המורה לחשבון וכולם פרצו שוב בצחוק רועם.

"בכלל לא פגשנו אותה, למה היא אומרת סתם?" לחשתי למיכאל.

ואז נגע בי משהו ברגל. הצלחתי לעצור את הצרחה שעמדה לצאת מפי. השפלתי מבט בחלחלה ושם הוא היה, ארתור התחכך ברגלי והרטיב את מכנסי הפיג'מה שלי בלחות אוויר הלילה.

"יאללה, נחזור," תפסתי את ארתור בקולר וסימנתי למיכאל לבוא, "עם קצת מזל אבא ואמא עדיין לא חזרו הביתה."

= = =

הם חזרו בדיוק שתי דקות אחר-כך, אבל מיכאל ואני כבר היינו במיטות שלנו.

"איך היה?" אמא נישקה אותי על המצח ואני פקחתי עיניים.

"היה מוזר," עניתי, "פגשנו את כל המורים שלנו."

"גם לי היו חלומות על בית הספר כשהייתי ילדה, תחזרי לישון."

= =  =

כולנו קמנו בקושי בבוקר. התלבשנו במהירות, חטפנו משהו לאכול ויצאנו מהבית.

"הי, מה זה?" שאלה אמא והביטה על צידה החיצוני של הדלת.

"כתוב שם DOOR  – כותבים את זה עם שני או." ענה מיכאל.

"כן, אבל למה על הדלת? למה להרוס?" היא השתהתה רגע ליד הכתובת, הרטיבה את קצה אצבעה עם רוק ושיפשפה את הכתוב. "יופי, זה יורד," אמרה והמשיכה ללכת לכיוון המכונית.

"ברור," אמרתי מאחורה, אבל היא לא שמעה אותי, "זה נכתב בטוש מחיק."

= = =

"אף מילה בבית הספר," אמרתי למיכאל במכונית, "נתנהג לגמרי כרגיל, אחרת יחשבו שאנחנו משוגעים."

היינו מוכנים להרבה דברים כשנכנסנו לבית הספר, אבל לא למחזה שנגלה לעינינו. אלי המנהל קיבל את כל התלמידים בשער בשאגות צחוק. טפח לאחת על הכתף, החליף כיפים. כולם נראו צוהלים ושמחים.

דניאל מהכיתה שלי התקרב אלי. "איזה קטעים איתם, נכון?"

"מה?" שאלתי בבילבול.

"אה, אצלך הם לא היו? חבל, הפסדת. המורים החליטו לעשות טריק של אחד באפריל. כל הערב הם הסתובבו בשכונה, נכנסו לבתים של תלמידים ושאלו כל מיני שאלות. ההורים שלי כל-כך צחקו!"

בזווית העין ראיתי את המורה תמרה צוחקת עם כמה תלמידות מהכיתה ומחליפה חוויות. כשראתה אותי ואת מיכאל, התקרבה אלינו.

"אבל איתכם היה הכי כיף. מה עשיתם באמצע הרחוב עם פיג'מות?"

"כולם היו עם ההורים שלהם. רק אנחנו היינו לבד…" לחשתי למיכאל, "אח… אני עוד יראה…. אראה להם. בשנה הבאה אני אתכנן כזאת תכנית לאחד באפריל. הם לא יודעים מה מחכה להם."

עוד סיפורים לילדים >>>