העיר הכי מגניבה בעולם

כתב: יואב ברוך

"אם אני אראה עוד בניין מרובע אחד, אני אצרח."

נועה ואמא שלה נסעו במכונית. רק אתמול הן גרו בבית הנפלא שלהן במושב. הבית היה צבוע כולו בצהוב כל-כך בהיר שגם בחורף אנשים היו מסתנוורים ממנו, והחצר היתה גדולה מספיק בשביל שנועה תוכל לרוץ ולשחק בה במשך שעות. מהעצים השתלשלו נדנדות וחבלים שהיה אפשר לטפס ולהתנדנד עליהם. אבל עכשיו הכל נגמר. נועה ואמא שלה היו בדרכן לגבעתיים, שם חיכה להן ביתן החדש. במושב שלה כל בית היה ייחודי ומיוחד, פה כל הבניינים נראו אותו דבר, לבנים. מלבניים. משעממים.

אמא של נועה עצרה את המכונית בצד המדרכה ופתחה את הדלת, ואז אמרה את המילה הכי גרועה שנועה יכלה לחשוב עליה: "הגענו".

"א… אבל איפה החצר?" שאלה נועה בבלבול. "אין חצר. יש מרפסת, אנחנו גרות בקומה החמישית." נועה לקחה את התיק שלה ועמדה מול דלת הכניסה לבניין. שני עציצים שנראו עשויים פלסטיק עמדו משני צידי הכניסה. "הקוד הוא 8520*" קראה אמא שלה מהאוטו. נועה הקישה את הקוד, נכנסה לבניין, עלתה במעלית לקומה החמישית ונכנסה לדירה החדשה שלהן. היו שם סלון, מטבח, שולחן אוכל… כל הדברים שצריכים להיות בבית. החדר שלה היה מרובע, היו בו שולחן ומיטה. הקירות היו צבועים בלבן. היא הרגישה גוש בגרון. זה לא יכול להיות הבית שלה, זאת לא יכולה להיות העיר שלה. חברים שלה ממרכז הארץ אמרו לה לפעמים שהיא גרה ב"חור", אבל כאן היה החור האמיתי, חור של שעמום. הבתים היו משעממים, המדרכה היתה משעממת, אפילו העצים היו משעממים, סתם גזעים בלי שום ענפים שאפשר לטפס עליהם. היא לא יכולה לגור כאן, אבל מה היא כבר יכולה לעשות?

הפגישה עם אדון ראש עיר

למחרת, בדרך חזרה מבית הספר (היה די משעמם), עברה ליד בניין יפה מכוסה בצמח מטפס. מעל הכניסה היה כתוב: "עיריית גבעתיים". היא נכנסה לבניין והסתובבה בסקרנות במסדרונות עד שהגיעה לחדר שבפתחו היתה לוחית קטנה שבה היה כתוב: "ראש העיר רן קוניק". ליד דלת החדר ישבה אישה שהקלידה על מחשב. "אהמ, אהמ…" אמרה נועה. האישה המשיכה להקליד. "סליחה גברתי," ניסתה נועה שוב, "קוראים לי נועה ואני אשמח לדבר עם ראש העיר רן קוניק, האם הוא נמצא?" הקול שלה נשמע חלש במקום הגדול והמכובד הזה. "ראש העיר עסוק כרגע," אמרה האישה בלי להסיר את עיניה מהמחשב. פתאום נפתחה דלת המשרד ואיש לבוש חליפה יצא ממנה. הוא נראה מותש ומודאג. הוא הסיר את משקפיו ושפשף את עיניו. "אדון ראש העיר רן קוניק?" שאלה נועה בהתרגשות. "זה אני," אמר האיש בחיוך עייף. "כמו שאמרתי," אמרה האישה בדלפק, "ראש העיר לא יכול להתפנות כרגע ל-".

 "אדון ראש העיר רן קוניק, זה עניין חשוב מאוד, וגם דחוף," קטעה אותה נועה. שקט השתרר בבניין. "זה המשרד שלי," אמר ראש העיר והצביע על הדלת. "למה שלא ניכנס ותסבירי לי מה העניין החשוב הזה.

"אדון ראש העיר רן קוניק – – -" פתחה נועה כשהתיישבו בין שני צידי השולחן הגדול. "רן זה בסדר," אמר ראש העיר.

 "אדון ראש העיר רן," תיקנה נועה, והוא חייך.  "עברתי לגור בעיר שלך אתמול ולא יכולתי שלא לשים לב ש… טוב, העיר שלך קצת משעממת, כל האבנים במדרכה נראות אותו דבר, לכל העצים ברחוב חתכו את הענפים שאפשר לטפס עליהם, כמעט נרדמתי בהליכה היום בבוקר כשהלכתי לבית הספר! אני חושבת שצריך להיות קצת יותר כיף בעיר הזאת." נועה עצרה כדי לנשום.

"כיף?" ראש העיר נראה קצת מבולבל. "גבעתיים היא עיר נהדרת! יש בעיר הרבה גני שעשועים עם מגלשות וסולמות, אנחנו עושים המון אירועים. התושבים מאוד מרוצים! האם ידעת שאנחנו במקום הראשון בארץ בסקרי שביעות רצון בקרב התושבים?"

נועה נאנחה. "רן, אני מקווה שאתה יודע שאני לא מזלזלת בך או בעיר שלך. אני לא יודעת מה זה בדיוק שביעות רצון, אבל אני יודעת מה זה כיף. אולי יש לך כאן נייר ועיפרון? אני אנסה להסביר."

במשך שעה וחצי נועה ורן שירטטו ותיכננו. מדי פעם הוא אמר: "אבל הביטוח…" או: "זה בחיים לא יעבור בוועדה…" אבל נועה הזכירה לו שוועדות וביטוח זה משעמם. הם כאן בשביל הכיף.

בוקר אחד

להפוך עיר משעממת לעיר כיפית זה לא דבר פשוט. במשך חצי שנה התושבים התלוננו שנמאס להם מהשיפוצים, שאי אפשר ללכת במדרכות בגלל הטרקטורים והבניה, אבל נועה הגיעה לביקורים בבניין העיריה והזכירה לאדון ראש העיר שגם אם קצת קשה עכשיו, יש להם מטרה חשובה.

ואז הגיע היום שבו נגמרו השיפוצים. נועה התעוררה בהתרגשות, אכלה ארוחת בוקר זריזה ויצאה בדרכה לבית הספר. היא הלכה אל מרפסת הדירה ונכנסה למגלשה שהורידה אותה מהקומה החמישית ועד לרחוב. זה היה מגניב. היא הציצה אל הבניין שבו גרה. הוא היה צבוע בתכלת זרועה בעננים לבנים. על הבניין הסמוך היתה מצויירת קשת צבעונית.

במקום מדרכות אבן, נמתחו לאורך הרחובות יריעות של טרמפולינה. נועה הצטרפה לילדים שקיפצו עליהן בדרך לבית הספר. מדי פעם הגיעו ילדים חדשים (וגם מבוגרים!) בגלישה ממרפסות הבתים שלהם. צהלות וקריאות התפעלות נשמעו כשראו שעל העצים משתלשלים חבלים עבים לטיפוס ולהתנדנדות. היו עצים עם סולמות תלויים מהם או גשרי חבלים מתנדנדים שחיברו ביניהם, ועל אחת הצמרות ראתה נועה בית עץ גדול. בדרך חזרה מבית הספר תטפס אליו ותחקור אותו. בכל רחוב, בכל פינה, חיכתה הפתעה חדשה: מנהרות ענק מצינורות שהיה אפשר לסובב אותם מבפנים, רשתות ענק שנפרשו בין הבניינים מעל לראשם ועליהן רצו, קפצו וזחלו ילדים ואנשים בדרך לבית הספר ולעבודה, אבני מדרכה שהשפריצו זרם מים עליז ברגע שדרכו עליהן, קירות טיפוס על בניינים וחנויות. נועה ירדה לרגע מהטרמפולינה והתיישבה על ספסל. מכל פינה בעיר שמעה צחוקים וקריאות התרגשות. היא גרה בעיר הכי מגניבה בעולם! הספסל שעליו ישבה התחיל לנדנד אותה בתנועות גדולות.

מאחורי הסיפור

זה הסיפור היחידי באתר שלא אני כתבתי. יואב ברוך הוא הבן שלי ובכל פעם שאני צריכה להתייעץ עם מישהו על סיפור, לעשות סיעור מוחות – הוא הכתובת. כשהוא היה בערך בן 16, אמרתי לו שאני רוצה לכתוב סיפור על פנטזיה שהייתה לי כילדה: שכל העיר תהיה מגרש משחקים אחד גדול, עם מגלשות ממרפסות הבתים וחבלי טיפוס על העצים. הוא אמר לי שני דברים: 1. זאת פנטזיה שיש לכל ילד. 2. הוא יכתוב את הסיפור. בדרך הוא הוסיף את רן קוניק ואת כל הרעיונות המגניבים האחרים

עוד סיפורים לילדים >>>