איך מצחיקים כלב

כמה שמחתי לצאת החוצה אחרי כמה ימים בבית! סוף סוף ההורים שלי החליטו שמספיק בטוח לצאת לטיול קצר בישוב. הם הציעו לקחת את אחי הקטן ולעשות טיול משפחתי בשכונה, אבל אני רציתי לקפוץ לגינה הציבורית ולפגוש סוף סוף את שירה, החברה הכי טובה שלי. עם כל הכבוד למשפחה, ויש כבוד, הייתי צריכה קצת חופש מהם.

"אבל תשארו קרובות!"

"אנחנו צריכים לדעת איפה את בכל רגע!"

קבעתי עם שירה בטלפון, נעלתי במהירות את נעלי הספורט שלי וטסתי לגינה. היה נחמד להרגיש את רוח הסתיו בשיער, אפילו טפטפו עלי כמה טיפות גשם.

הגינה היתה ריקה לגמרי. התיישבתי על הספסל וחיכיתי. ופתאום, בזווית העין ראיתי תזוזה בין השיחים. שתי עיניים עצובות הציצו עלי משם. מוסתר בין העלים, ראיתי כלב רזה עומד כפוף ורועד בין השיחים. כשהתקרבתי אליו הוא הלך אחורה בחשש.

"הי חמוד," אמרתי בשקט אבל אז נשמע קול צעדי ריצה. הכלב ניסה להתרחק עוד קצת. ענפי השיחים דקרו אותו.

"הי אביגיל," צעקה שירה מאחורי, "פגשתי את שחר ברחוב, הוא רוצה להצטרף אלינו, לא איכפת לך, נכון?"

לידה רץ שחר מהכיתה המקבילה.

"ששש… שקט," אמרתי.

"מה?" היא נעלבה ועצרה במקומה.

"יש כאן כלב ונראה לי שהוא פוחד," הסברתי.

שירה ושחר נעמדו והסתכלו.

"בואו נתפוס אותו," אמר שחר, "ניתן לו לאכול."

"פסססס…. פסססס…" שירה ניסתה להתקרב אליו כשידה מושטת אבל הוא רק נצמד לשיחים מאחוריו ורעד.

"אביגיל," הציע שחר, "את תלכי משם, שירה תלך מהצד השני וככה נתפוס אותו."

חשבתי על זה קצת והחלטתי שיש לי רעיון יותר טוב.

"לכו תביאו כלי עם קצת מים, אני בינתיים אוציא אותו," אמרתי והתיישבתי על האדמה. אפילו התרחקתי צעד אחד מהשיחים. שירה ושחר יצאו מהגינה ואני הסתכלתי על הכלב ואמרתי לו בקול הכי רגוע שלי: "זה בסדר, אני לא ארדוף אחרייך."

"אתה כלב טוב," אמרתי לו.

הוא הכיר את המילים האלה. ראיתי שהאוזניים שלו הזדקפו.

"כדי שלא תפחד, אני אספר לך סיפור מצחיק עד ששירה ושחר יחזרו, בסדר?"

דיברתי אליו כמו אל תינוק, בקול גבוה ודק. האוזניים שלו רטטו. הוא היה מלוכלך ונשם בכבדות.

"היה פעם כלב שרצה חתול," התחלתי לספר, "אבל ההורים שלו לא הרשו לו. הם אמרו שחתול זה מלכלך, ואיפה הם ישאירו אותו כשיסעו לחוץ לארץ?"

אני נשבעת לכם שהכלב חייך. זה באמת היה סיפור מצחיק ואין לי מושג איך הוא קפץ לי לראש.

אז המשכתי: "הכלב הבטיח שהוא ינקה אם החתול יעשה לכלוך ואמר שהשכנה שלהם טופי תשמור עליו אם הם יסעו, אבל ההורים עדיין לא הסכימו. הם אמרו שכל האחריות תיפול עליהם."

הכלב התרחק טיפה מהשיחים הדוקרים והתיישב. הלשון שלו היתה בחוץ. הוא הסתכל עלי בסקרנות.

"ובכלל, הם אמרו לו, אנחנו כלבים. אנחנו נגד חתולים. מה פתאום אתה רוצה חתול?"

שמעתי מאחורי צעדים, הפעם איטיים ורכים. יד הושיטה לי מאחור כלי מלא במים. הנחתי את הכלי ביני ובין הכלב והתרחקתי שוב.

"הכלב אמר להורים שלו שלדעתו חתולים הם דווקא חמודים והבטיח שהוא יטפל בו לבד. הם לא יצטרכו לעשות כלום!" המשכתי לספר והכלב יצא לאט לאט מהשיחים, ניגש לקערת המים שהביאו שירה ושחר ושתה, ושתה, ושתה.

"תתפסי אותו בקולר," לחשה לי אביגיל. אבל אני לא זזתי מהמקום. כשהקערה היתה ריקה הושטתי יד לעברו והמשכתי לספר:

"אבל מה תעשה כשיבואו אליך חברים וירדפו אחרי החתול? שאלו ההורים את הכלב."

הכלב התקרב אלי עוד קצת ואני ליטפתי את ראשו ורק אז אחזתי בעדינות בקולר המלוכלך והקרוע שלו והמשכתי לדבר אליו בקול שקט:

"אני אגן עליו, אמר הכלב, אני רוצה חתול! בבקשה! הוא יהיה החבר הכי טוב שלי. נשחק ביחד. אני אזרוק לו מקלות והוא יחזיר אותם, אני אפילו אלמד אותו לנבוח."

אולי לא תאמינו לי אבל הכלב צחק. הוא הרכין את ראשו לכיווני וחצי פיהק-חצי גיחך. הוא הרשה לי לחבק אותו בצוואר ואז שירה הביאה חבל שמצאה בגינה. חיברתי את החבל בעדינות לקולר שלו. אמרתי לו שהוא כלב טוב ושאנחנו נדאג לו עד שיחזור הביתה. הובלנו אותו לאט לאט, צעד צעד, לבית של הילה הוטרינרית. הוא עדיין הלך עם הזנב שמוט, אבל כבר לא נראה מפוחד כל-כך.

הילה פתחה לנו את הדלת, ראתה את האורח ואמרה: "אוי, הנה עוד אחד. כל-כך הרבה כלבים ברחו בגלל האזעקות והבומים. בואו, נבדוק אותו."

הילה נתנה לנו לתת לכלב אוכל ובינתיים בדקה את האוזן שלו עם סורק מיוחד. היא אמרה לנו שכמעט לכל כלב יש שבב באוזן שאפשר לסרוק ולמצוא את מספר הטלפון של הבעלים שלו.

"מה אתה אומר…" שמענו אותה מדברת בטלפון, "כל כך רחוק הוא ברח?"

הכלב גמר לאכול והזנב שלו התרומם קצת. התיישבתי על הרצפה במרפאה והוא הניח את ראשו על הרגליים שלי.

"הוא רוצה לשמוע את ההמשך של הסיפור," אמרה שירה.

ואני המשכתי:

"שמע, אמרה אמא של הכלב, אני לא מסכימה לחתול. זה לא מתאים. אבל אני מוכנה לתת לך משהו אחר במקום חתול. אולי עצם?"

הכלב שוב קם כדי לשתות. הוא כבר לא רעד והזנב שלו הונף למעלה ואחרי ששתה, בא אלי שוב והניח את האף המתוק שלו על הבטן שלי. גירדתי מאחורי אוזניו.

פתאום שמענו דפיקות בדלת ואז: "בנג'י!"

אבא ושני ילדים קטנים נכנסו ורצו אל הכלב. הוא קם מיד, רץ אליהם והתחיל לקפוץ סביבם.

"כמה חיפשנו אותך!" אמר האבא.

"בנג'י!" צעקו הילדים וניסו לחבק אותו אבל הוא המשיך לקפוץ בהתרגשות.

האבא קשר את הכלב (בנג'י!) ברצועה וסיפר איך נעלם להם כשנשמעה האזעקה הראשונה. הם חיפשו אותו בכל מקום ולא מצאו.

"תודה רבה לך," הוא אמר להילה והיא אמרה לו: "אתה צריך להודות להם, לא לי," והצביעה עלינו.

האבא הסתובב אלינו. "אתם מצאתם אותו?"

"כן," אמר שחר, "והבאנו לו מים."

"ואביגיל סיפרה לו סיפור מצחיק כדי שיסכים להתקרב," אמרה שירה.

"כל הכבוד," אמר האבא, "תודה רבה לכם. בוא, בנג'י, נלך הביתה."

אבל בנג'י לא זז מהמקום. הוא נעמד והסתכל עלי.

"הוא רוצה לשמוע את הסוף של הסיפור," אמרה שירה.

חיבקתי לפרידה את הכלב, את בנג'י המתוק והשמח ואז לחשתי לו:

"טוב, אמר הכלב, שכנעתם אותי אני כבר לא רוצה חתול. אני רוצה ג'ירפה."

בנג'י חייך אלי, ליקק אותי בזרוע ורק אז הסכים ללכת הביתה עם המשפחה שלו.

"טוב, כבר מאוחר, גם אני צריכה להיות בבית," אמרתי.

"גם אני," אמרו שירה ושחר.

והלכנו.

מאחורי הסיפור:

ביום שבת בבוקר, כשנשמעו במרכז הארץ הדי פיצוצים, קוסטה הכלב שלי ברח בבהלה מהגינה שלנו. חיכיתי שעה, חיכיתי שעתיים והוא לא חזר. חיפשתי אותו בכל מקום: עשיתי סיבובים בשכונה, הצטרפתי לקבוצות של כלבים אבודים וחיכיתי שמישהו ימצא ויחזיר אותו אלי. בינתיים התברר לי שמאות כלבים ברחו מהבית בגלל הבומים והאזעקות. רק בבוקר יום ראשון, 24 שעות אחרי שברח, קוסטה חזר בעצמו הביתה. אני לא יודעת איפה הוא היה, הוא בטח היה מבוהל. גם בזמן שכתבתי את הסיפור הזה, בזמן שאני כותבת את המילים האלה, קוסטה יושב מתחת לשולחן הכתיבה, לרגלי, ומתנשף. אני שמחה שחזר ומקווה שכל הכלבים האחרים חזרו גם.