ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות

כשהיתה בכיתה א' הכריחה סול את ההורים שלה לרשום אותה לשיעורי צ'לו. הם אמרו שהיא צעירה מדי. אבא שלה הציע כדורסל.

"מה, תיסחבי עם הכלי הענקי הזה?" אמרו לה, "אם את רוצה לנגן, אפשר לבחור משהו יותר נוח. אולי חליל צד?"

"חצוצרה?"

"אפילו כינור."

אבל סול התעקשה על צ'לו. היא אפילו לא ידעה למה. אבל היום, אחרי שש שנים של לימודי נגינה אצל המורה נטלי, היא לא התחרטה. היא אהבה את המורה שלה, אהבה את הדרך העדינה אך התקיפה שבה נטלי הראתה לה (שוב ושוב. ושוב) איך בדיוק צריך להחזיק את הידיים, מה לעשות עם האצבעות, והכי חשוב: איך לנשום כשמנגנים. היא אפילו אהבה להתאמן בבית.

עם השנים היא עברה עם נטלי מהמתנ"ס השכונתי לקונסרבטוריון בקצה השני של העיר ובשנה הבאה עמדה להצטרף לתזמורת הנוער העירונית. אבל לפני השנה הבאה, חיכה לה קונצרט סוף שנה. נטלי והיא בחרו פרלוד מתוך הסוויטה הראשונה של באך לצ'לו, יצירה שהיתה יפהפיה אבל מסובכת וסול התאמנה שעות בבית, עד שפעם אפילו שמעה את אבא אומר לאמא שהוא היה שמח לקצת שקט אחרי הצהריים. גם כשלא התאמנה עברה בראשה שוב ושוב על היצירה. היא אפילו חלמה עליה.

שבוע לפני הקונצרט

אבל עם כל הכבוד למוזיקה ולשיעורי הנגינה, הכי חשוב זה בית ספר. זה מה שאמרו לה כל הזמן. לא ויתרו לה אפילו על חצי יום. ובבית הספר זה קרה. בהפסקה עשתה סול תחרות ריצה לאחור עם אורי, יובל וזלצר. כולם צחקו נורא, אבל אז הסתבכו לה הרגליים והיא נפלה. ברגע שהמרפק שלה פגע בריצפת הבטון, היא ידעה שזה לא סתם. הכאב היה נוראי. בהתחלה לא רצתה שיקראו להורים שלה. היא קיוותה שהכאב יחלש ויעבור, אבל הוא רק התחזק ובסוף נכנעה וביקשה שיקראו לאבא שלה. כולם חשבו שהיא בוכה כי כואב לה, אבל היא בכתה כי הבינה שלא תוכל להשתתף בקונצרט סיום שנה. נטלי כל כך תתאכזב.

הרופא הסתכל בצילום הרנטגן ואמר: טצצ…טצצ…טצצ… ואז חבש את היד שלה בתחבושות רטובות שהתקשו לגבס. סול לא הפסיקה לבכות. אפילו הרופא התפלא שילדה גדולה בוכה ככה בגלל יד שבורה. סול לא טרחה להסביר לו.

נטלי

ההורים שלה חשבו שזה מוזר כשהחליטה ללכת לשיעור הבא בכל זאת. אבל היא לא יכלה לספר לנטלי על הפציעה שלה בטלפון. היא היתה חייבת לפגוש אותה עוד פעם אחת לפני הקיץ. כשנכנסה לחדר, ראתה את עיניה של נטלי נפערות בתדהמה למראה היד המגובסת, ואז מתקדרות כשהבינה מה זה אומר.

"סול, מתוקה, אני כל כך מצטערת." אמרה נטלי.

"גם אני." אמרה סול ואוף, היא שוב התחילה לבכות.

"אני לא מצליחה להפסיק לנגן את הפרלוד בראש שלי," אמרה אחרי שנרגעה. היו דברים שרק נטלי יכלה להבין.

"את חייבת להגיע לקונצרט," אמרה נטלי אבל סול נדה בראשה. זה יהיה מכאיב מדי לראות את כל הילדים מהקונסרבטוריון מופיעים ורק היא בקהל. עדיף כבר להישאר בבית בשקט.

ופתאום אמרה נטלי: "יש לי רעיון."

"איזה רעיון?"

נטלי קמה מכסאה בהתרגשות. "לא רק שתבואי לקונצרט, את גם תבצעי בו את אחת היצירות החשובות שיש!" אמרה.

"מה?" שאלה סול. היא ניסתה להזיז את אצבעות היד המגובסת והן נענו לה בקושי. על מה נטלי מדברת?

"זאת יצירה קשה!" המשיכה נטלי כשהיא הולכת לאורך ולרוחב החדר. "אני חושבת שאת בשלה לנגן אותה, אבל תצטרכי להתאמן לא מעט לפני הקונצרט."

סול חשבה שהמורה שלה קצת התחרפנה מרוב צער.

הקונצרט
ראשון עלה לבמה דן עם הכינור שלו. הוא ניגן עיבוד קל של מוזיקת לילה זעירה של מוצרט וזייף לא מעט, אבל היה ממש חמוד וקיבל מחיאות כפיים סוערות מההורים המתפעלים. הורים אהבו ילדים קטנים. אחריו עלתה עלמה וניגנה בפסנתר ואחריה עומר שניגנה קטע ספרדי בגיטרה קלאסית. סול הביטה בקינאה באצבעותיה הזריזות. ואז הגיע הקטע של סול.

היא עלתה על הבמה כשהיא מחזיקה את הצ'לו בידה הבריאה ואת הקשת ביד המגובסת. מהקהל נשמעו השתנקויות תדהמה כשראו את הגבס. היא התיישבה בשקט על הכיסא ושלחה מבט אל ההורים שלה. נראה לה שהם זזו בחוסר נוחות על הכיסא. היא לא סיפרה להם למה היא מכריחה אותם לבוא לקונצרט למרות שהיא לא יכולה לנגן בו.

רק אחרי שסול התמקמה בכיסאה והעמידה את הצ'לו לידה, עלתה גם נטלי לבמה, חיכתה שהקהל ישתתק ואמרה: "לקטע הבא קוראים ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות מאת המלחין ג'ון קייג'. זו יצירה מיוחדת, אחת היצירות המוזיקליות המאתגרות ביותר. היא כוללת ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של שקט."

שוב נשמעו דיבורים בקהל ונטלי עשתה את פרצוף המורה שלה, שמולו אי אפשר להמשיך להפריע. אחרי כמה שניות המשיכה לדבר.

 "אני רק אבקש מכם באמת להאזין בזמן שסול מבצעת את היצירה. זה לא זמן כדי להסתכל בטלפון. אני מבטיחה לכם שאם באמת תקשיבו, זאת תהיה חוויה מיוחדת במינה בשבילכם. היצירה נכתבה בשלושה פרקים וסול תבצע אותה כאן בצ'לו."

סול הישירה מבט לקהל, קירבה את הקשת לצ'לו ועצרה לפני שהיא נגעה במיתרים.

היא שמעה צחקוק של ילד.

היא שמעה מלמול חרישי שהושתק.

היא שמעה את קול נשימותיה שלה.

בסיום הפרק הראשון, הורידה את הקשת ומיד העלתה אותה שוב בשביל הפרק השני. ככל שעבר הזמן היא הבינה כמה קשה היצירה. אבל היא התאמנה עליה לפני הקונצרט וזכרה את מה שאמרה לה נטלי: "אל תברחי למחשבות ולדמיונות. תהיי נוכחת על הבמה בדיוק כמו שאת נוכחת כשאת מנגנת. תקשיבי לכל צליל שעולה מהקהל, שמגיע מהרחוב. זאת המהות של היצירה."

היא שמעה קול שיעול.

היא שמעה צליל הודעה של טלפון ואחריו קול צחוק של כמה אנשים.

היא שמעה קול "ששש…" מאנשים אחרים.

היא לא איבדה ריכוז. נטלי אמרה לה לא להתרגז אם הקהל מרעיש. "זאת היצירה. הרעשים שנשמעים כשאין נגינה."

הפרק השלישי והאחרון היה קשה במיוחד.

היא שמעה קול ילד בוכה.

היא שמעה קול חריקה של רגלי כסא בריצפה.

היא שמעה לחישות.

בדיוק אחרי ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות, הורידה סול את הקשת מהמיתרים, קמה על רגליה והשתחוותה לקהל.

נשמע רעם של מחיאות כפיים. נטלי חיכתה לה למרגלות הבמה וחיבקה אותה. "כשיורידו לך את הגבס תנגני אפילו יותר טוב ממה שניגנת עד היום." לחשה לה וסול הסכימה איתה. זו היתה היצירה הקשה ביותר שניגנה בחייה.

על היצירה ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות

ג'ון קייג' היה מלחין אמריקאי שכתב את היצירה בשנת 1952. מאז היא בוצעה בכלים שונים ואף בתזמורות גדולות. ההנחיה שכתב קייג' היא פשוטה: לא לנגן בכלי הנגינה במשך היצירה. היא מורכבת משלושה פרקים. הראשון בן 30 שניות, השני בן שתי דקות ו-23 שניות והשלישי באורך דקה ו-40 שניות. היצירה בוצעה לראשונה באוגוסט 1952 על ידי הפסנתרן דיוויד טודור. הוא התיישב ליד הפסנתר מול הקהל, וכאות לתחילת הקטע סגר את כיסוי הקלידים של הפסנתר. על מנת לסמן את המעבר בין פרק לפרק, פתח טודור את המכסה לרגע וסגר אותו שוב. במשך כל זמן היצירה לא נוגן צליל. מאז בוצעה היצירה פעמים רבות בהרכבים שונים וגם הוקלטה. אנשים רבים חושבים שמדובר בבדיחה, אבל קייג' עצמו הצהיר שמדובר ביצירה החשובה ביותר שכתב.