האלוף

ההורים של אלון הודיעו לו שהם "סוגרים את הברז" וכמו הרבה דברים שמבוגרים אומרים, לא היה לזה קשר לא למים וגם לא לברז. הם התכוונו שהם לא מוכנים לתת לו כסף כדי לקנות שדרוגים שהוא צריך בשביל משחק המחשב האהוב עליו. וזה היה חבל מאוד כי כדי לעבור את שלב ארבעים ושלוש במשחק "אלוף ההר" הוא היה חייב לקנות ציוד טיפוס במאתיים שקלים לפחות.

אתם יכולים לקרוא לו אלון, אבל רוב הזמן קראו לו "האלוף" – צ'אמפ 11 באנגלית. זה היה השם שלו במשחק המחשב. כל יום היה חוזר מבית הספר, אוכל משהו במהירות ורץ למחשב בחדר שלו כדי לעבור עוד שלב.

"אולי תזמין אליך חבר?" הציעה לפעמים אמא שלו, אבל אלון אמר לה שיש לו המון חברים במשחק.

"אני מדברת על העולם האמיתי," אמרה אמא. אלון אמר לה שהעולם האמיתי שלו נמצא במחשב. שם לא צריך להתעסק עם ילדים מעצבנים מהכיתה.

"בוא נצא לטיול," הציע לו אבא. אבל אלון אמר שהוא מטפס על ההר הכי גבוה בעולם, מה הוא צריך את שביל ישראל?

"אבל ההר שלך נמצא במחשב, הוא לא אמיתי," אמר אבא ואלון ענה שהוא אמיתי יותר מכל שביל כורכר מצ'וקמק שצריך רק ללכת בו. בלי להילחם במפלצות שלג, בלי לשרוד מפולות וסערות, בלי להשתלט על בקתות. את כל זה היה צריך לעשות במשחק שלו. איזה מקום אמיתי יכול להתחרות בזה?

אבל כשהגיע לצוק בשלב ארבעים ושלוש גילה שהוא חייב לקנות גרזן קרח וציוד נוסף בכסף אמיתי כדי לעבור אותו. ולזה ההורים שלו לא הסכימו.

העולם האמיתי

"יש לך מושג איך ילדים בגילנו יכולים להרוויח כסף?" אלון שאל את ארי שישב לידו בכיתה לפני שארי רץ לשחק כדורגל בהפסקה כמו תמיד. בדרך כלל הם לא דיברו הרבה, אבל אלון היה צריך עצה.

"אולי תשטוף מכוניות?" הציע ארי. אלון עיקם את האף. לא התחשק לו להירטב בימים הקרים של החורף. חוץ מזה, הגשם שטף את המכוניות ולא נראה לו שיהיו לו הרבה לקוחות.

"אני שומרת על הילד של השכנים שלנו," הצטרפה הילי לשיחה.

"אין לי כוח לילדים קטנים." משך אלון בכתפיו.

הכיתה התרוקנה מילדים ואלון נשאר לשבת לבד זעוף וממורמר. למה ההורים שלו לא מבינים שהוא חייב כסף כדי לעבור את שלב ארבעים ושלוש?

כשנשמע הצלצול לשיעור, חזרו הילדים לכיתה. ארי החזיק בקבוק מים ריק, כיוון אותו לפח, זרק וקלע. חלק מהילדים הריעו לקליעה המדויקת, אבל נעמי קראה: "מה אתה זורק את הבקבוק? אפשר למחזר אותו ולקבל עליו כסף!" בשלושה צעדים נחרצים היא הלכה אל הפח והוציאה ממנו את הבקבוק.

כסף? הוא שמע נכון? אלון אף פעם לא דיבר יותר מדי עם נעמי. אולי פעם אחת, כשהיו בצוות מדעים ביחד, אבל הפעם ניגש אליה במהירות לפני שהמורה תיכנס לכיתה.

"איך אפשר לקבל כסף על הבקבוק הזה?" שאל אותה.

"אוספים בקבוקים או פחיות ונותנים למינימרקט של שוקי. הם משלמים 30 אגורות לכל בקבוק, זה גם טוב למיחזור," ענתה נעמי.

30 אגורות נראה לו ממש קצת ולא עניין אותו המיחזור הזה, אבל מה הבעיה לאסוף בקבוקים ריקים? הוא יכול לאסוף המון! הוא צריך לחשב כמה בקבוקים הוא צריך כדי להגיע למאתיים שקל, אבל בינתיים…

"אני יכול לקבל את הבקבוק הזה?" שאל ונעמי נתנה לו את הבקבוק בלי להסס. דווקא נחמדה.

אלוף הבקבוקים

כשחזר הביתה חישב כמה בקבוקים ופחיות יצטרך לאסוף כדי להרוויח מאתיים שקל. התוצאה היתה קצת מייאשת: 666 בקבוקים. לא מעט. אבל ממילא לא היה לו מה לעשות אחר הצהריים. הרי אין לו בשביל מה להיכנס למשחק בלי הציוד שהוא צריך.

אלון לקח שקית גדולה של זבל, שם בתוכה את הבקבוק האחד שכבר היה לו ויצא לסיבוב בשכונה כדי לחפש בקבוקים ריקים.   

כבר בכניסה לבניין שלו ראה בקבוק מים חצי מלא מונח על חומת האבן הנמוכה. הוא רוקן אותו והניח בשקית. אחר כך מצא שתי פחיות מושלכות ליד פח אשפה. הוא אסף אותן ואפילו שלח יד מהוססת לתוך הפח כדי לקחת בקבוק שהונח בו. בפעם הבאה ייצא לסיבוב עם כפפות. אבל אחר כך הוא הלך ברחובות במשך חצי שעה ולא מצא אפילו בקבוק אחד.

"הי, מה אתה עושה?" שמע פתאום קול. לידו הלך ארי לבוש בבגדי ג'ודו. אלון הסמיק במבוכה. הוא קילל את הרגע שהתרחק מהמחשב. עכשיו ארי יצחק עליו שהוא אוסף זבל.

"אמממ… אמממ…" גמגם, "אני צריך כסף לשידרוגים ל"אלוף ההר", אמממ…בקבוקים…"

"וואי, מגניב!" התלהב ארי, "אתה אוסף בקבוקים בשביל הפיקדון? הייתי מצטרף ועוזר לך אבל אני חייב לרוץ לג'ודו."

"זה בסדר," מלמל אלון עדיין נבוך.

  *  *  *

למחרת הביא ארי לכיתה ארבע פחיות ובקבוק.

"תראה, אספתי בשבילך," אמר לאלון והושיט לו אותם.

"מה זה?" התעניינה נעמי.

"אלון אוסף בקבוקים ריקים בשביל הפיקדון," ענה לה ארי לפני שאלון הספיק להשתיק אותו.

"אה," חייכה נעמי, "זה מה-זה קשה! ניסיתי פעם אבל צריך המון. גם אני אביא לך אם אמצא."

בהפסקה הבאה אלון כבר לא נשאר בכיתה. כמה ילדים גררו אותו לסיבוב איסוף בקבוקים בבית הספר. הם היו צריכים לעצור את ליהי שרצתה לצלול לתוך הפח הירוק הענקי בחצר. אחר כך הם מצאו רק בקבוק אחד בפח של חדר המורים, אבל היה ממש כיף להסתובב עם כולם. בדרך כלל אלון שנא את ההפסקות ובילה אותן לבד בכיתה, אבל הפעם ההפסקה עברה מהר מדי. גם המורים שראו את החבורה הרועשת ושמעו על המבצע של אלון, הבטיחו שיחפשו בשבילו בקבוקים.

ביום למחרת כבר חיכתה ליד הכסא שלו בכיתה שקית גדולה עם  בקבוקים ופחיות. ארי שאל אותו מה הוא עושה אחרי הצהריים והציע שיבוא אליו ויצא איתו לסבוב בשכונה. אלון הסכים בשמחה.

בדרך אל ההר

אלון ספר את הבקבוקים הריקים שהצליח לאסוף עד עכשיו. היו לו 37 בקבוקים ופחיות. לא מעט, אבל גם רחוק מלהספיק. אלון הבחין שאמא שלו היתה ממש מרוצה כשארי בא איתו הביתה מבית הספר. זאת היתה הפעם הראשונה השנה שחבר מהכיתה בא אליו. למי היה זמן לחברים כשטיפס על הר השלג? אבל עכשיו גילה שהוא צריך חברים גם בעולם האמיתי כדי לעבור את שלב ארבעים ושלוש ולחזור להר האהוב שלו.

אחרי ארוחת הצהריים הציע ארי ללכת לפלאפל של איתי בשכונה. "אולי יש לו בקבוקים ריקים," אמר. זה היה רעיון מדהים. איך אלון לא חשב עליו בעצמו? איתי נתן להם לא פחות מ-11 בקבוקים ואז כיבד אותם בשתי פחיות משקה בחינם. "כל הכבוד לכם, ילדים," הוא אמר. אלון קצת התבייש שהוא עושה את זה יותר בשביל הכסף ופחות בשביל המיחזור, אבל היה כיף לשתות מיץ תפוחים עם ארי ואז לזרוק לשקית גם את הפחיות שלהם.

באותו יום הם הביאו 50 בקבוקים למינימרקט של שוקי ואלון קיבל 15 שקלים ראשונים בדרך אל ההר. בחלק מהכסף קנו קרטיבים וכשישבו על הספסל מול מינימרקט שוקי וצחקו עד שכבר לא יכלו לנשום.

*  *  *

שבוע אחרי תחילת המבצע אלון לא יכול היה ללכת במסדרון בית הספר בלי שמישהו יתן לו בקבוק או שקית עם כמה בקבוקים. מורים, תלמידים, אב הבית, כולם הכירו את המבצע של אלון וכולם נרתמו אליו בשמחה. כאילו כל הבקבוקים הריקים האלה רק חיפשו ילד שרוצה לאסוף אותם. הוא וארי המשיכו לפלאפל של איתי מדי יומיים, אבל הסיבוב שלהם כלל גם את בית גיל הזהב בשכונה שהציב עבורם פח מיוחד ליד מכונת המשקאות בלובי. היו גם שתי פיצוציות שכבר הכירו אותם ושמרו עבורם פחיות ובקבוקים. אלון חיכה לסיבובי השכונה האלה. פתאום הכיר כל-כך הרבה אנשים!

ערב אחד, אחרי שחזר מהסיבוב הרגיל מותש ושמח, קראו לו ההורים שלו למטבח.

"נו, כמה כבר אספת? הגעת לסכום שרצית?"

"לא," הודה אלון, "אני בערך בחצי הדרך."

"ראינו שאתה רציני ומשקיע," אמרה אמא, "והחלטנו להשלים בשבילך את הסכום."

ההורים שלו הביטו בו בחיוכים גאים. אלון הבין שאם ירצה, יוכל לעזוב את סיבובי השכונה המתישים ולחזור להר השלג שלו כבר מחר. אז למה הוא לא מרגיש את השמחה שציפה לה? הוא חשב על ארי, על איתי שיחכה לו עם הבקבוקים ולא יבין מה קרה, על הדיירים המקסימים בבית גיל הזהב שקיבלו אותו בכיפים בכל פעם שהגיע לאסוף את הפח. הוא באמת מוכן להחליף אותם במשחק מחשב? פתאום לא הצליח לזכור למה שלב ארבעים ושלוש היה כל-כך חשוב לו.

"אתם יודעים מה, תודה, אבל אני חושב שאמשיך לאסוף בקבוקים," אמר לבסוף.

"בא לך פלאפל?" שאל את ארי למחרת, כשעברו אצל איתי.

"ברור!" התלהב ארי, "אבל מה יהיה עם גרזן הקרח שאתה צריך ל"אלוף ההר"?"

"הוא יחכה עוד קצת," אמר אלון.

עוד סיפורים לילדים >>>