זה שתמיד נבחר אחרון

"יאללה, משחק מחניים!" הכריזה ליאת, המורה לספורט ורוב הילדים בכיתת ברוש צעקו "יש!", אבל לא אני.
קודם כל, שיעור ספורט הוא תמיד סיוט בשבילי. מה לעשות, אני פשוט לא טוב בזה. לא בכדורגל, לא בכדורסל, לא במחניים, לא בריצה, לא בכלום. כשאני מתלונן, אבא שלי תמיד אומר לי "לא נורא, אתה טוב באנגלית, אתה טוב במלאכה. כל אחד טוב במשהו ופחות טוב במשהו אחר." זה לא ניחם אותי, זה רק גרם לי להפסיק להתלונן. כי איך אני יכול להסביר לו שספורט זה לא אנגלית. זה דבר אחר.

אבל משחקי קבוצות הם סיוט מיוחד. משהו שהומצא כדי לענות אותי. במשחק עצמו אני תמיד מפספס, תמיד נופל. כל כך תמיד עד שהילדים כבר למדו לא למסור לי, ואז אני פשוט מבלה שיעור שלם בלרוץ על המגרש ולהעמיד פנים שאני משחק, למרות שאני בכלל לא נוגע בכדור. ב"מחניים" פשוט פוסלים אותי ראשון ואז אני סתם יושב בחוץ ומעמיד פנים שלא אכפת לי.

אבל יש אפילו יותר גרוע מהמשחק עצמו. קשה להאמין, אבל יש. לפני המשחק, המורה בוחרת שני ילדים. כמעט תמיד אלה יואב ועדן. לפעמים הראל ולעיתים יותר רחוקות, נועה גואטה. ואז, כל ילד בתורו, צריך לבחור את מי הוא מצרף לקבוצה שלו, ככה עד שכל הכיתה מחולקת לשתי קבוצות.

ובאמת, אחרי שקריאות השמחה הפסיקו, ליאת אמרה: "עדן ויואב, אתם ראשי קבוצה." והם פסעו כמה צעדים קדימה, הם היו כל-כך רגילים לכבוד, עד שכבר לא טרחו אפילו להשוויץ. "אני מזכירה לכם שמי שבוחר בת, צריך לבחור אחר-כך בן ולהיפך."

"יודעים, יודעים," רטנו יואב ועדן.
"אני אתחיל," אמר יואב במהירות, "הראל".
איזו הפתעה, הראל יצא מקבוצת הילדים, החליק ידיים עם יואב ועבר לעמוד לידו.
"נועה!" הכריזה עדן.
"איזה נועה?" צעקה נועה גדות. היא תמיד שואלת את זה, למרות שזו תמיד נועה גואטה. נועה גדות היא זאת שנבחרת לפני אחרונה. אני מזכיר לכם שהאחרון הוא תמיד אני. אבל נחמד שהיא שומרת על תקווה. אולי יום אחד יקרה נס וה"נועה" שבוחרים ראשונה תהיה היא. ממש.

נועה גואטה החליקה כיף גבוה עם עדן והצטרפה אליה.
ואז העסק נהיה באמת משפיל, כי יואב ועדן יכלו להתיעץ עם בני הקבוצה שלהם לגבי הבחירה הבאה ואז כולם יכולים לשמוע משפטים מקסימים כמו: "לא, לא! אל תבחרי את יאיר, הוא גרוע! קחי את נמרוד, הוא טיפה יותר טוב."
חשבתם שיאיר זה אני? טעיתם. אני בכלל לא הייתי אפשרות בשלב הזה. אבל יאיר נעלב (ובעצם, גם נמרוד). יש מספיק עלבון בשביל כולם. עוד מעט יגיע תורי.
בינתיים כל הילדים שעדיין לא נבחרו היו עסוקים בלהתחנן: "עדן, תבחרי אותי!", "יואב, אני אתן לך חצי מהפיצה שלי אחרי בית ספר!" או בלעשות תנועות של "בבקשה, בבקשה!" (כפות הידיים צמודות בתנוחה של תפילה) או תנועות של "חכה, תראה מה אני אעשה לך אם לא תבחר בי…"
אני לא טורח. פעם הייתי חלק מחבורת המתחננים, אבל זה אף פעם לא עזר, אז הפסקתי.
"יאנה!" הכריז יואב והילדה שאני הכי אוהב בכיתה הצטרפה לקבוצה שלו. אחת הסיבות שאני אוהב אותה היא שבתחילת השנה שמעתי אותה אומרת: "למה לא יונתן?" כשהקבוצה שלה התייעצה במי לבחור. אבל כולם צחקו או שאגו: "מה קרה לך? יונתן הכי גרוע!"
יונתן זה אני. נעים מאוד.
ואז נשארנו רק נועה גדות ואני ויואב אמר באנחה של מסכן: "טוב, נועה גדות."
את השם שלי אף אחד בכלל לא אמר, כי כשנשארתי אחרון, ליאת המורה פשוט טפחה לי על הגב ואמרה: "יאללה, תצטרף לקבוצה שלך ונתחיל כבר לשחק."
כמו שכבר אמרתי, המשחק עצמו היה קצר מאוד. כבר בהתחלה הילדים בקבוצה השניה צרחו אחד לשני: "תכווני על יונתן, הכי קל לפגוע בו". אני אף פעם לא מוותר מראש, אני תמיד באמת מנסה לתפוס את הכדור. יש לי חלום קבוע שפעם אחת אני נשאר אחרון במגרש ומוביל את הקבוצה שלי לניצחון, ואז כולם מבינים את הטעות שלהם ובוחרים בי ראשון לנצח נצחים. אבל גם הפעם, למרות שממש ניסיתי, הכדור קפץ לי מהידיים ונפסלתי. הלכתי לשבת בצל ולהסתכל על יאנה משחקת.

אחרי כמה ימים

ביום חמישי הגעתי לבית הספר שלוש דקות לפני הצלצול. רצתי במסדרון כדי להספיק להגיע לכיתה, אבל פתאום עצרה אותי אישה שלא הכרתי: "אתה יכול להגיד לי איפה המזכירות?" היא שאלה אותי.
"בטח," אמרתי ועצרתי למרות שמיהרתי. זה היה קצת מסובך להגיע לשם מאיפה שעמדנו, אבל הסברתי לה בסבלנות.
"תודה רבה," היא חייכה אלי, "איך קוראים לך?"
"יונתן," אמרתי והמשכתי לרוץ לכיתה.
בשעה רביעית היה לנו שיעור ספורט וכולנו התקבצנו במגרש, אבל להפתעתנו, במקום ליאת חיכתה לנו מישהי אחרת. היא לבשה טרנינג ומשרוקית היתה תלויה לה על הצוואר.
"ליאת לא תגיע היום, אני יעל, המורה המחליפה," היא אמרה ורק אז זיהיתי אותה מהמסדרון.
"כדורגל!" שאג הראל שניסה לנצל את זה שיש מורה שאפשר להשפיע עליה. אבל יעל הנידה בראשה ואמרה: "מחניים! תתחלקו לקבוצות." יואב ועדן כבר התחילו לפסוע קדימה, אבל אז קלטו עיניה את עיני והיא אמרה: "יונתן, אתה בוחר קבוצה אחת ו…" היא סקרה את הילדים שהיו המומים משבירת הכללים. אני הגבתי מהר. אני יודע לזהות הזדמנות כשהיא מגיעה. "ויאנה," אמרתי במהירות. "יאנה," הסכימה יעל ויאנה יצאה מקבוצת הילדים ועמדה לידי במבט מבולבל.
ידעתי מה אני רוצה לעשות והייתי חייב להשתלט על הבחירה הראשונה כדי לעשות את זה. "אני אתחיל," לחשתי ליאנה. היא הנהנה. התלבטתי לרגע, אבל אז הכרזתי בביטחון: "נועה!"

נועה גואטה התחילה להתקרב אלי. חיכיתי שהיא תגיע לאמצע הדרך ואז אמרתי: "לא, נועה גדות."
הלם. כולם הסתכלו עלי כאילו השתגעתי. הגנבתי מבט ליאנה. היא תבין מה אני מנסה לעשות פה?
נועה גואטה חזרה אחורה ונועה גדות אמרה "יש!" קטן ולא מאמין ועמדה לידי. חיכיתי במתח לבחירה של יאנה. אם היא תבחר ביואב או בעדן, אני אתאכזב מאוד.
אבל יאנה היתה ילדה חכמה. היא חייכה חיוך קטן ואמרה: "יאיר."
אני לא אעייף אתכם בכל סדר הבחירה שלנו, אני רק אגיד שהגענו לסוף ומי שנשארו אחרונים היו יואב והראל (בכל זאת, עדן היתה חברה טובה של יאנה והיא בחרה אותה באמצע).
הסתכלתי עליהם. הם ניסו לעשות צחוק מהמצב, אבל בכל זאת אפשר היה לראות שלא נעים להם להיבחר אחרונים. נאנחתי כאילו אין לי ברירה ואמרתי: "טוב, הראל." ויעל המורה טפחה על הגב של יואב וזירזה אותו להצטרף לקבוצה של יאנה.
"יאללה, בהצלחה!" קראתי לקבוצה שלי ועלינו על המגרש.
לא נשארתי אחרון באותו משחק. אבל גם לא נפסלתי ראשון. איכשהו לא כיוונו אלי את הכדור כבר בהתחלה. הקבוצה שלי ניצחה ובסוף המשחק באו כמה ילדים והחליקו איתי ידיים. "משחק טוב," הם אמרו. אני ניגשתי ליאנה. "משחק טוב," אמרתי לה. "הכי טוב שהיה השנה," היא ענתה לי.
בשיעור ספורט שאחרי זה חזרה ליאת המורה. הפעם היינו צריכים לשחק כדורסל. היא ביקשה מנועה גואטה ומיואב לבחור קבוצות. אני נבחרתי שלישי בקבוצה של יואב. במשחק עצמו איבדתי את הכדור פעמיים ולא קלעתי לסל אפילו פעם אחת. אבל איכשהו אף אחד לא צעק עלי או קרא לי בשמות.
בתחילת השיעור שאחרי זה, יאנה אמרה פתאום: "ליאת, אולי את פשוט תחלקי אותנו לקבוצות? הרבה יותר נעים ככה."
וכך היה. יואב לא צעק ש"זה לא הוגן" והראל לא עשה עניינים.
מאותו יום המורה חילקה אותנו לקבוצות ודי.

עוד סיפורים לילדים >>