הבית העקום

מאז שאני זוכר את עצמי, אף פעם לא גרו אנשים בבית השכן. בדרך כלל זה לא הפריע לי. להיפך, הרבה פעמים הלכתי עם חברים לשחק בחצר העזובה שבמרכזה צמח העץ הכי גדול שראיתם בחיים שלכם. היה לו גזע עבה ומפותל שגזעים קטנים יותר נכרכו עליו ועטפו אותו. לפעמים, בשעות הערב הוא נראה כאילו משפחת שלדים מצטופפת סביבו ומחבקת אותו. הצמרת היתה עצומה ועלים יבשים שנשרו והצטברו על האדמה במשך שנים השמיעו קול חריקה כשדרכו עליהם. הבית עצמו היה קטן, ישן ומעוקם. תריסי עץ מתקלפים כיסו את חלונותיו ואף פעם לא העזנו לנסות להיכנס אליו. אבל לפעמים דווקא רציתי שתגור בו משפחה נחמדה שיהיה בה ילד בדיוק בגילי ונוכל לשחק וללכת יחד לבית הספר.

ערב אחד, לקראת סוף שנת הלימודים, שמעתי את הצעקות. צרחה חדה ארוכה ואחריה עוד אחת. קפצתי מהמיטה והבטתי מהחלון. החדר שלי נמצא בקומה השניה של הבית והוא משקיף אל הבית השכן. הייתי בטוח שהצרחות הגיעו מכיוונו. במבט ראשון הכל נראה אותו דבר. העץ הענקי הסתיר ממני את רוב הבית אבל ממה שראיתי הוא היה חשוך כמו תמיד. ופתאום שמעתי כמה דפיקות על הדלת, חריקת צירים, לחשושים שקטים ואז טריקת דלת רכה. עכשיו כבר הייתי בטוח שיש לנו שכנים חדשים.

אין כאן אף אחד!

לפני שהלכתי לבית הספר עוד הספקתי לראות את המכונית הלא מוכרת שחנתה מול הבית. היא היתה מאובקת ועקומה כמו הבית עצמו, אבל מיהרתי לבית הספר ולא עצרתי לחקור.

"רוצה לבוא איתי אחרי הלימודים לבדוק מי השכנים החדשים שלנו?" שאלתי את רון בהפסקה.

"מה, מישהו נכנס לגור בבית העקום?" הוא שאל בהפתעה, אבל אז אמר שיש לו חוגים עד הערב. "אולי מחר," הציע, אבל אני לא יכולתי לחכות למחר.

אפילו לא עברתי בבית כדי להוריד את התיק. ישר נכנסתי לחצר של השכנים ודפקתי באומץ על הדלת.

דממה.

הסתכלתי לרחוב והמכונית המלוכלכת עדיין היתה שם, אבל החלונות היו סגורים כמו תמיד. דפקתי שוב בדלת ואז שמעתי את זה. מין קשקוש מהיר ואחריו אמר מישהו: "אין כאן אף אחד!"

כל כך נבהלתי עד שרצתי לבית שלי, סגרתי את הדלת מאחורי ונעלתי פעמיים. מה קורה פה? מי בא לגור לידינו? ניסיתי להרגיע את עצמי, אבל שמחתי מאוד כשאמא חזרה מהעבודה.

"אמא, יש לך מושג מי השכנים החדשים? קורים שם דברים ממש מוזרים!" קראתי אליה ברגע שנכנסה הביתה, והיא, במקום לענות לי שאלה כמעט יחד איתי: "אייל, מה קרה לשיח הַוֶּרְבֶּנָה שלנו? מישהו עקר אותו מהאדמה!"

בערב הלכתי שוב לרחרח מה קורה בבית העקום. קיוויתי שאתקל באחד מבני המשפחה, והכי טוב – בילד. החושך כבר ירד ואני הלכתי הלוך ושוב במדרכה. ואז עצרתי ליד שער הכניסה לחצר וניסיתי לבדוק אם אני שומע קולות מתוך הבית. פתאום, משום מקום נשמעו ציוצים רמים ולהקה של עטלפים עפה לכיווני. אחד מהם היה קרוב אלי כל כך עד שכמעט הרגשתי את משק הכנפיים שלו. לא התכוונתי, אבל פלטתי צרחה חזקה ואז שמעתי את דלת הבית נפתחת וקול ששאל: "יש שם מישהו?"

ובפעם השניה באותו יום טסתי הביתה ונעלתי את הדלת מאחורי. המצב היה חמור.

שום

אבל לא חמור כמו שהיה למחרת בבוקר. כל הלילה שמעתי טריקות של דלתות וקולות משונים מכיוון הבית של השכנים, אבל בכל פעם שהסתכלתי, החלונות היו חשוכים לחלוטין. משכתי את השמיכה מעל לראש וניסיתי להרדם. כבר החלטתי לא להתקרב יותר לבית ולמי שגר בו. אבל לא היה אפשר להתעלם מההפתעה המפחידה שחיכתה לי בבוקר כשיצאתי לבית הספר. המדרכה הקרובה לשער הבית היתה מלאה בכתמי דם! הכתמים האדומים לכלכו גם את שביל הגישה של הבית העקום ואפילו ניתזו על הקיר. עכשיו אף אחד לא יוכל להגיד שאני ממציא סיפורים. הייתי חייב להתייעץ במהירות עם רון.

"נכון שזה מוזר?" שאלתי חסר נשימה אחרי שסיפרתי לרון את כל מה שקרה. על החלונות החשוכים, הצרחות, העטלפים, הקולות בלילה והכי נורא: על כתמי הדם שראיתי היום בבוקר. אפילו על השיח העקור סיפרתי לו.

רון שפשף את סנטרו, גירד בראשו, הנהן כמה פעמים ואז אמר: "יש לזה רק הסבר אחד."

"הסבר? איזה הסבר?"

"השכנים החדשים שלך הם ערפדים."

עצרתי את נשימתי.

"אתה מבין, הכל מתחבר: ערפדים חיים בלילה. אור השמש מזיק להם. לכן אתה שומע את כל הרעשים האלה בלילה, ולכן הם לא מדליקים אור בתוך הבית. זה מסביר גם את הצרחות, את העטלפים והכי נורא, את כתמי הדם. תגיד," עצר פתאום, "השיח שנעקר היה ורבנה במקרה?"

"איך אתה יודע?" פערתי את פי בתדהמה.

"כי קראתי איפשהו שהשיח הזה לא טוב לערפדים. אין מה לעשות, הכל מתחבר."

"אז מה נעשה?" כמעט פרצתי בבכי. דווקא ליד הבית שלי צריכים לגור ערפדים?

"אחרי הלימודים נצטייד בשום ונלך לבדוק את המקום.  ערפדים שונאים שום. אבל חייבים להיות זהירים."

השכנים

מכונת השטיפה של העיריה כבר עברה כנראה בבוקר ברחוב שלנו. אבל הכתמים האדומים לא נעלמו לגמרי, רק הטשטשו. רון כרע על ברכיו, הסתכל מקרוב באחד מהם ואמר רק: "מממ…". אחר כך נכנסנו הביתה, חטפנו משהו לאכול ואז כל אחד מאיתנו לקח ראש שום שלם ותחב לכיסו.  בדרך החוצה עצרנו ליד הבור שהשאיר השיח העקור ורון שוב אמר: "מממ…". כשהגענו לגדר של הבית השכן מיד שמענו את הציוצים. להקת העטלפים הסתחררה סביב העץ בהתרגשות. מיד פעם התקרב אלינו אחד מהם בטיסה מהירה ואנחנו מיהרנו להתכופף בבהלה.

"מה נעשה?" לחשתי לרון.

"ניכנס," הוא אמר בנחישות ולפני שהספקתי לעשות משהו, רון כבר פתח את השער והתקדם בשביל הגישה לקראת הדלת. מה יכולתי לעשות? למרות שהתחשק לי לברוח, לא יכולתי לעזוב אותו שם לבד.

"תוציא את השום," אמר לי.

שנינו אחזנו בחוזקה בראשי השום. "תניף אותו קדימה," אמר לי רון. ביד אחת הוא הניף את ראש השום וביד השניה צלצל בפעמון ואז משך אותי שני צעדים אחורה, ליתר ביטחון. הפעמון לא עבד. רון התקרב שוב אל הדלת, דפק כמה פעמים ומיהר להתרחק שני צעדים. בכל אותו זמן החזיק את השום ביד מושטת קדימה.

הלב שלי צנח כשנשמעו צעדים מעבר לדלת.

"אין כאן אף אחד!" נשמע הקול ששמעתי אתמול, אבל הפעם מישהו ענה לו: "אל תבלבל את המוח, סימבה." ופתאום הדלת נפתחה.

רון מתח את ידו קדימה וצעק: "יש לי שום!"

הצצתי לעבר הדלת הפתוחה. עמדה שם ילדה, בערך בגילנו, והסתכלה עלינו בפליאה.

"איזה יופי," אמרה לבסוף. "אבא שלי בדיוק מכין קציצות."

רון קפא על מקומו ולא אמר כלום.

"אתם קצת מוזרים," אמרה בסוף הילדה, "מאיפה באתם?"

"אני גר בבית ליד," אמרתי.

"אה, אז בטח נלמד באותו בית ספר בשנה הבאה," היא אמרה, "רוצים להיכנס להכיר את סימבה?"

רצינו? פחדנו!

"אממ… ראיתי בבוקר כתמי דם בגינה שלכם. ועל המדרכה בחוץ," אמרתי לבסוף.

מאחורי הילדה הופיע פתאום איש שניגב את ידיו במגבת. "כתמי דם?" שאל.

ואז שמעתי שוב את הצרחה. רון ואני קפצנו בבהלה והושטנו שוב את ראשי השום קדימה כדי להגן על עצמנו.

"הו, איזה יופי," אמר האיש, "אני בדיוק מכין קציצות וחסר לי." הוא לקח את השום מהיד שלי. "ליהי," הוא פנה לילדה, "אולי תכסי את הכלוב של סימבה? הצרחות שלו יכולות להטריף את השכנים."

הילדה נעלמה לרגע ואז חזרה למפתן הדלת עם כלוב ענק שבתוכו תוכי ג'אקו.

"זה סימבה," היא אמרה ואז פרשה על הכלוב בד שחור.

"אין כאן אף אחד!" נשמע קולו העמום של התוכי.

לא יכולתי שלא לחייך אבל עדיין לא השתכנעתי. "והדם?" שאלתי.

"על איזה דם אתה מדבר?" שאל האיש.

הצבעתי ביד רועדת על הכתמים האדומים הדהויים שעדיין נראו בשביל הגישה לבית.

האיש הטיל את ראשו לאחור והתחיל לצחוק.

"דם? לא ראית אף פעם פירות של עץ פיקוס? בגלל העץ הזה הגענו לכאן."

רון ואני לא זזנו ממקומנו.

"ההורים שלי חוקרים עטלפים, ועטלפים אוכלים פירות של עץ פיקוס. לכן עברנו לבית הזה."

"אז למה הכל כל-כך רועש בלילה ושקט ביום? ולמה הבית תמיד חשוך?" התעקשתי לקבל תשובות.

"כי עטלפים פעילים בלילה ואוהבים חושך," אמרה הילדה, "אבל אל תתחילו לדבר עליהם כי ההורים שלי לא יפסיקו לחפור לכם. הם יכולים לדבר על עטלפים כל היום."

"אז אתם נכנסים? עוד מעט הקציצות מוכנות," אמר האבא ולקח גם את השום שהחזיק רון. "איזו מתנה יפה לשכנים חדשים." אמר.

•  –    –  

הקציצות היו קצת חריפות, אבל טעימות מאוד. ליהי הורידה את הכיסוי מהכלוב של סימבה ושיחקנו איתו כל אחר הצהריים.

כשחזרנו אלי, נתקלנו באבא שלי שהיה מכוסה כולו בבוץ.

"מה קרה לך?" שאלתי.

"שום דבר, היה איזה טפיל בשיח הקודם, אז עקרתי אותו ושתלתי חדש," הוא אמר, "רעבים? יש פסטה בשמנת ושום לארוחת הערב. כלומר, בלי שום. מסתבר שנגמר לנו. מוזר. הייתי בטוח שיש עוד הרבה."

עוד סיפורים לילדים >>>