התבלין המופלא

בקצה כפר אחד חיה פעם אישה זקנה וחכמה. היא היתה ממציאה גדולה וכל הכפר נהנה ושגשג בזכות המצאותיה.

היא, למשל, המציאה קשת וחץ שלעולם לא מחמיצים את המטרה. ציידי הכפר עשו שימוש רב בהמצאה הזאת.

היא המציאה גם מחרשה מיוחדת שקיצרה מאוד את זמן החרישה בשדה.

היא המציאה מזון עופות שהכפיל את מספר הביצים שהטילו התרנגולות, זרועות אוטומטיות שאספו את הביצים הרבות, תנורים שאפו עוגות נהדרות מהביצים ואפילו מכשיר מסובך שניקה אחרי הארוחות.

יום אחד ישבה הממציאה הזקנה במעבדה שלה. היא ערבבה מעט מצמח אחד ומעט מצמח אחר, הוסיפה וערבבה, סיננה והריחה והנה, היא המציאה תבלין מיוחד. זה היה תבלין שכמותו לא נראה בעולם כולו. תבלין שאם מוסיפים אותו לכל תבשיל שהוא, הוא הופך את טעמו לטעם המשובח ביותר שיש. הממציאה שמחה מאוד בהמצאתה הגדולה והציעה את התבלין המיוחד לאנשי הכפר.

הראשונה שניסתה אותו היתה האופה ממורד הרחוב. היא הוסיפה מעט מהתבלין ללחמים שאפתה. בבוקר קנו האנשים בכפר לחם ולחמניות במאפיה כמו תמיד, אבל מיד אחרי שנגסו במאפים חזרו וביקשו מהאופה לספר להם את סוד הטעם האלוהי. האופה היתה אישה טובה ולכן סיפרה לכולם על התבלין המיוחד שמכרה לה הממציאה הגדולה שבקצה הכפר.

כולם מיהרו לביתה של הממציאה וביקשו לקנות מהתבלין. הם רצו לטעום שוב את הטעם המופלא שהיה בלחמים מהמאפיה. הממציאה מכרה לכולם מעט מהתבלין שלה והם חזרו לביתם שמחים ומרוצים והוסיפו מעט ממנו לכל מה שבישלו. באותו ערב אף אחד לא ביקר במסעדה בכפר. כולם נשארו בבתיהם ואכלו את ארוחת הערב הטעימה ביותר שאכלו מימיהם. בשביל מה ללכת למסעדה אם כמה גרגירים מהתבלין המיוחד הפכו כל תבשיל לרגיל למנה מסחררת בטעמה?

למחרת בבוקר הוסיפו ההורים כמה גרגירים מהתבלין לכריכים ששלחו עם ילדיהם לבית הספר. כל הילדים גמרו את ארוחת העשר שלהם עד הביס האחרון ואפילו הצטערו שלא שמו להם בתיק עוד כמה כריכים.

באותו ערב כבר חזרו רוב תושבי הכפר לביתה של הממציאה כדי לקנות עוד מהתבלין המיוחד. והיא היתה מוכנה עבורם ומכרה לכל אחד מהם שקית קטנה במחיר הוגן.

חלפו כמה ימים והאופה סגרה את המאפיה. אף אחד כבר לא הגיע לקנות מהלחמים שאפתה. בשביל מה? כל אחד היה יכול לערבב קמח עם קצת מים, להוסיף את התבלין, להכניס לתנור ולהוציא את הלחם הטעים ביותר בעולם.

אחרי עוד כמה ימים גילו האנשים שאין צורך לאפות שום דבר. אפשר לקחת מלפפון, לפזר עליו מעט מהתבלין וכל נגיסה בו תהיה כמו ביקור קצר בגן עדן.

הילדים כבר לא הביאו כריכים לבית הספר. הם הביאו תפוח (קצת רקוב), צרור פטרוזיליה (צהובה), אפילו חציל חי. לא משנה מה זה היה, כל עוד היתה להם שקית קטנה מהתבלין הפלאי.

חלף שבוע ואנשים הבינו שאין להם צורך אפילו במלפפון או בתפוח. יום אחד, כשאחד מבני הכפר היה רעב, הוא יצא לגינת ביתו עם קערה והכניס לתוכה חופן של חול. הוא פיזר את התבלין על ערימת החול ואכל ממנה, עוצם עיניים בתענוג גדול. איזו ארוחת מלכים!

מאותו יום אף אחד כבר לא אסף ביצים בלול, חרש את השדות או השקה אותם. אף אחד לא זרע ולא קצר. לא שתל ולא נטע. חול היה בשפע ולא היה צורך בשום מאמץ כדי להשיג אותו. כולם מילאו חול בקערות, הוסיפו מהתבלין ואכלו בתיאבון רב. לכולם היה שפע של זמן פנוי כי לא היה צריך לעבוד קשה בשביל האוכל. לא היה צריך לעבוד בכלל! היה אפשר לשבת בגינה כל היום, לפטפט ולשחק וכשמישהו היה רעב, הוא היה פשוט אוסף בידיו חופן של חול, מוציא את שקית התבלין מכיסו ומפזר קצת מעליו.

כולם חשבו שהחיים פשוט נהדרים.

אבל היתה מישהי אחת שדוקא עבדה קשה מאוד. הממציאה הזקנה היתה צריכה לעבוד במעבדה במשך כל היום כדי להכין מספיק מהתבלין המופלא שלה. בהתחלה לא היה לה אכפת לעבוד קצת יותר קשה. היא ראתה את תושבי הכפר מאושרים והיתה מרוצה וגאה על כך שהצליחה להפוך את חייהם לטובים וקלים כל-כך. אבל עבר יום ועוד יום ולאט לאט הבחינה שהאנשים שבאים לקנות עוד ועוד מהתבלין שלה נעשים רזים יותר ויותר. הלחיים שלהם נראו שקועות ועורם היה אפור וחסר חיים. היא הבינה שבגלל התבלין שלה האנשים בכפר אוכלים רק חול. נכון שהתבלין היה יכול לגרום לערמה של חול להיות טעימה מאוד, אבל החול נשאר חול. ואי אפשר להתקיים מאכילת חול.

הממציאה החלה לשאול את האנשים אם לא עדיף לבשל לפחות ארוחה אחת ביום כמו פעם, אבל נראה שאף אחד לא שם לב שיש בעיה. כולם נראו רזים וחולים ואפורים, אבל הם חייכו אל הממציאה במלוא פה ורק רצו עוד ועוד מהתבלין המיוחד שהפך את חייהם לקלים וטובים.

אחרי שבוע הבינה הממציאה הזקנה שאי אפשר להמשיך כך. היא ניסתה להציע לאנשים שעמדו בתור תפוחים טריים מהעץ בגינת ביתה. אבל אף אחד לא רצה אותם. כי מה הוא טעמו של תפוח רגיל לעומת טעמו המופלא של התבלין?

היא ניסתה להראות לאנשי הכפר שהילדים שלהם כבר נראים חולים, שהם צריכים פירות וירקות טריים, תבשילי שעועית ונזידי עדשים. אבל כולם רק אמרו בחוסר סבלנות, "כן, כן… מחר." ומילאו שקיות נוספות של תבלין.

הממציאה לא ידעה מה לעשות. ערב אחד, כשהכינה כמויות עצומות מהתבלין שלה לקראת הבוקר הבא, עלה בראשה רעיון. היא לקחה את קערות התבלין המוכן ו – טראח – שפכה אותן מהחלון. אחר כך חזרה למעבדה והכינה תערובת שנראתה בדיוק כמו התבלין. אבל היא שינתה משהו קטן וחשוב במתכון. במקום להוסיף מהצמח ההוא, היא הוסיפה מצמח אחר. היא לא היתה בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון. היא פחדה לאכזב את בני הכפר שלה.

הבוקר עלה ועוד לפני שפקחה את עיניה שמעה את התור הקבוע של אנשים נאסף לפני דלת ביתה. היא קמה ממיטתה באנחה והחלה לחלק את התבלין החדש כשליבה כבד עליה.

ילד אחד, קטן ורזה, משך בחצאיתה של אימו וביקש לאכול. האם, בלי להסתכל עליו פשוט אספה מעט חול מלוכלך משביל הכניסה ונתנה לבנה עם התבלין החדש שזה עתה קנתה.

הילד הכניס לפיו כף גדושה אך פתאום נדהמו כולם לראות אותו יורק בגועל את מה שאכל. "פוי, חול!" אמר הילד.

"אל תדבר שטויות." אמרה אימו. היא טעמה קצת מתלולית החול שבקערה ומיד ירקה גם היא. "הוא צודק. זה חול. סתם חול."

רק אז הבינו אנשי הכפר כמה טפשים היו. הם היו חלשים ורזים, אבל לא היתה להם ברירה. הם נאלצו לחזור לשדות ולמטעים, לפרדסים ולגינות ורק אחרי שבועות רבים, אכלה אחת מהם תפוז רענן וחמצמץ, ואמרה: "אה, התגעגעתי לטעם הזה!"

עוד סיפורים לילדים >>>