ציידת הצבעים

אליה הצביעה בשיעור ושאלה את המורה למדעים אם יש אפשרות למצוא צבע חדש בעולם. המורה הרימה את העיניים מהמנסרה שהראתה לכיתה ששברה את האור לכל צבעי הקשת ואמרה: "רעיון מעניין, אולי תנסי?"

וזהו, זאת היתה משימה שאליה היתה חייבת לקחת על עצמה. משימה חשובה יותר מכל שיעורי בית.

היא התחילה במחקר כבר אותו אחר צהריים בבית. היא הרימה כל חפץ וחפץ והביטה בו בצמצום עיניים חקרני. מגבת המטבח היתה ירוקה, אגרטל הפרחים היה צהוב. היו הרבה דברים שהיה להם צבע מוכר, ידוע. היא התחילה לחטט במגירות והרימה משפך פח קטן. מה הצבע שלו? היא לא היתה בטוחה. אולי זה הצבע החדש שהיא מחפשת.

"אבא, איזה צבע זה?" שאלה והושיטה לו את המשפך.

אבא היה צריך רק מבט חטוף כדי להגיד בביטחון: "אפור."

"אבל מה זה הכתמים האלה שעליו?" התעקשה אליה.

"חלודה." עיקם אבא את האף, "אולי באמת צריך לזרוק את זה."

"ואיזה צבע יש לחלודה?" שאלה אליה.

"מממ… צבע חלודה." הוא ראה את מבטה הלא מרוצה של אליה והוסיף: "סוג של חום."

עד הערב הושיטה אליה להוריה חפצים לבדיקה, אבל בכל פעם היתה להם תשובה נחרצת: "אדמדם…זה כחול-אפור…צבע כסף…צהוב חרדל."

"למה את כל כך מתעניינת בצבעים?" שאלה אמא בארוחת הערב.

"אני מחפשת צבע חדש," ענתה אליה והצביעה על קערת החמוציות בשאלה.

"סגול עמוק," מיהר אבא להגיד, "אבל אולי צריך פשוט להמציא שם חדש. את יודעת שלתכלת אין מילה באנגלית? פשוט קוראים לצבע הזה כחול בהיר. אולי תמצאי צבע שאין לו שם של עצמו ותקראי לו בשם."

אליה חשבה רגע על הרעיון, אבל אז החליטה שזאת רמאות. היא צריכה למצוא צבע חדש. כזה שכל מי שיראה אותו יגיד: "מעולם לא ראיתי צבע כזה!"

החיפוש

"בטבע יש הכי הרבה צבעים," אמרה רותם, החברה הכי טובה שלה, כשאליה שאלה אותה איפה היא יכולה למצוא צבע חדש. האביב בחוץ הסכים איתה.

אליה ארזה תיק קטן עם ערכת מחקר: זכוכית מגדלת, מלקטת ושקיקים קטנים כדי לשים בהם צמחים בצבעים חדשים. ואז יצאה עם רותם לגן השעשועים שהיה בפארק גדול בשכונה.

המוני ילדים כבר היו שם. מסתחררים בקרוסלה, מטפסים על סולמות החבלים, מתגלשים במגלשות, רצים, קופצים, אוכלים, צועקים. ערבוביה גדולה של קולות וצבעים.

למרות הפיתוי הגדול, אליה ורותם לא טיפסו לגשר העץ המתנדנד הגבוה וגם לא עלו לקרוסלה למרות שראו שם כמה חברים מהכיתה.

הן פנו מיד לשיחים והחלו לבלוש. במבט ראשון הכל נראה ירוק, אבל אליה היתה ציידת צבעים, והיא הבחינה שאין רק ירוק אחד. היו המוני גוונים של ירוק. אבל בכל פעם שחשבה שמצאה ירוק שלא ראתה כמוהו, שאלה את רותם (שכבר התחילה להשתעמם): "איזה צבע זה?" ורותם תמיד ענתה: "ירוק, גם זה ירוק, גם זה…"

"ואיזה צבע הפרח הזה?" הצביעה על היביסקוס מיוחד שלא ראתה כמוהו.

"כתום, את לא רואה?" ענתה רותם בחוסר סבלנות.

"וואו! תראי את הציפור הזאת!" הצביעה אליה על שלדג. חלק מנוצותיו זהרו בצבע בין כחול לירוק.

"טורקיז," אמרה רותם מיד.

"וזה?"

"סגול בהיר."

"וזה?"

"סגול כהה."

"ותראי את זה!"

"זאת אדמה! היא בצבע חום, את יודעת את זה עוד מהגן," רותם קמה ממקומה. "תשמעי, אני הולכת לגן השעשועים. את כל הזמן מוצאת צבעים שכבר יש. נראה לי שאי אפשר למצוא צבע חדש."

רותם רצה משם, אבל אליה נשארה. היא בחנה כל נבט, כל פרח ועלה. השקיקים שלה כבר היו מלאים בעלי כותרת, ברגבי אדמה בצבעים שונים, אפילו בנוצה קטנה שהחליפה צבעים באור השמש. אבל רותם צדקה, לא היה שם צבע חדש. היא ידעה שאם תשאל אנשים, כולם יגידו בביטחון: זה צהוב, זה אדום, זה שחור. אולי אי אפשר למצוא צבעים חדשים. אולי כבר מצאו את כולם.

היא נשכבה על הדשא ועצמה עיניים. בהתחלה המחשבות שלה נדדו לכל הכיוונים, אבל אז היא החזירה את תשומת הלב לעיניים. איזה צבע היא רואה עכשיו, כשהעיניים עצומות?

הוא לא היה בדיוק שחור ולא אפור. לא חום ולא ירוק זית. מין שילוב שאי אפשר היה לקרוא לו בשם. כשהפנתה פניה לשמש, הצבע הבהיר מעט, וכשפנתה לכיוון הצל, נהיה כהה.

"את באה?" נשמע קולה של רותם מעליה, "לא כיף בלעדייך."

גם אם רצתה לא יכלה לשאול את רותם איזה צבע היא רואה. רק היא ראתה אותו, זה היה הצבע הפרטי שלה. אליה מצאה צבע חדש.

היא פקחה עיניים וכל הצבעים המוכרים, הישנים והמרהיבים כאילו נדחקו לעיניה כדי שאליה תראה גם אותם.

"יאללה, בואי נלך לסולם המתנדנד," אמרה וקפצה ממקומה.