כולם בכיתה ידעו שהסנדוויצ'ים של דניאלה הכי טעימים. כשהיה נשמע צלצול הפעמון להפסקת עשר, כל הילדים היו מוציאים את הכריכים שעשו להם בבית.
"עוד פעם אבא שם לי גבינה לבנה"
"יש! חביתה!"
"אוי, אבוקדו."
כל ילדה וכל ילד היו בודקים בסקרנות איזה כריך הכינו להם היום. אבל מיד אחרי זה, כולם היו מסתובבים כדי לראות מה יש בכריך של דניאלה.
ותמיד היו בו פלאי פלאות!
ביום ראשון היא הביאה שתי פרוסות חלה דקיקות וביניהן גבינת וניל מתוקה עם חצאי תותים אדומים.
ביום שני הציצו מתוך הסנדויץ', סביב סביב, עלי כותרת כתומים של פרחי כובע הנזיר שהשתלבו נהדר עם גבינת עיזים מתובלת בנדיבות.
ביום שלישי נדהמו הילדים לראות סנדוויץ' שלוש שכבות – ארבע פרוסות לחם כשבאמצע סלט האבוקדו הכי טעים בעולם ולמעלה ולמטה – שתי שכבות ירקות טריים ומתפצפצים בפה.
וכך הלאה. כל יום הוציאה דניאלה הפתעה חדשה מהתיק וכולם היו מתקבצים סביבה ומתפעלים. כל ביס היה גן עדן ודניאלה נתנה להם לטעום בשמחה. לפעמים היא אפילו הביאה ארבעה או חמישה סנדוויצ'ים כדי שיהיה מספיק לכולם לטעום ותמיד כשמישהו היה אומר: איזה כיף לך שההורים שלך מכינים כאלה סנדוויצ'ים, כולם כבר ידעו לתקן: "זה בכלל לא ההורים שלה! דניאלה מכינה את הסנדויץ' שלה בעצמה!"
הילד החדש
יום אחד, אחרי פסח, הגיע ילד חדש לכיתה, איתי. המורה תמר הציגה אותו וביקשה מהילדים לעזור לו בכל מה שיצטרך.
בהפסקת עשר כולם הוציאו את הכריכים מהתיק. איתמר החליף עם עילאי טוסט גבינה בלחמניה עם נקניק, עדן אכלה תפוח ושני משמשים ואחרי כמה דקות, כולם קמו, כרגיל, להצטופף ליד שולחנה של דניאלה ולראות מה הביאה.
"לאן כולם הולכים?" שאל איתי את אגם, שכנתו לשולחן.
"דניאלה היא אלופת הסנדוויצ'ים," הסבירה לו אגם, "אתה חייב לטעום. תמיד יש לה את ההמצאות הכי מעניינות והכי טעימות בכיתה."
איתי משך בכתפיו והוציא את הכריך שלו. הוא פתח אותו ואגם נעצרה על מקומה.
"מה זה?!" שאלה בתדהמה.
"כריך מגולגל," אמר איתי בחיוך, "המצאתי אתמול."
"הי," קראה אגם לילדים, "אתם חייבים לראות את זה!"
חלק מהילדים התנתקו בחוסר רצון משולחנה של דניאלה והתקרבו כדי לראות מה הביא הילד החדש. זה לא היה כריך רגיל. איתי החזיק בידו גליל מעניין למראה שגם הפיץ ריח טוב במיוחד.
"זה בסך הכל לחם עגול רך שעליו שמתי חביתה, באמצע החביתה סידרתי מקלוני מלפפון וגילגלתי. קצת כמו סושי. רוצים לטעום?"
הם בהחלט רצו!
איתי הוציא מתיקו אולר קטן ולתדהמת כולם חתך פרוסות עגולות קטנות מהגליל. כל עיגול קטן חשף שכבות צבעוניות: מבחוץ הלחם הלבן, אחריו החביתה הצהובה ובאמצע המלפפון הירוק. בתוך שתי שניות נעלמו כריכוני הסושי והילדים נאנחו בעונג. זה היה טעים!
ורק דניאלה נשארה לבד על מקומה ולא הצטרפה לילדים שהקיפו את איתי. מצד אחד, רצתה מאוד לטעום מהסנדוויץ' המיוחד שהביא איתי. אבל מצד שני, הרגישה חוט קנאה צורב מתלפף בבטנה. איך כולם נעלמו פתאום? באיזו מהירות עברו להעריץ את הסנדוויץ' של הילד החדש ועזבו אותה עם שלושה כריכים שלמים שהביאה כדי לכבד ופתאום אף אחד לא רצה בהם. במהירות עטפה את הכריכים שנשארו והחזירה אותם לתיק.
"אוי, לך לא נשאר כלום." אמרה אגם כשראתה את קופסת האוכל הריקה של איתי.
"שטויות," שמעה דניאלה את איתי עונה, "אני לא רעב. מחר אביא קצת יותר." דניאלה הרגישה את הגוש הצורב מטפס לגרונה.
בערב, כשחזרה אימה של דניאלה מהעבודה היא הופתעה לראות את המטבח ריק. בדרך כלל, היא היתה מוצאת את דניאלה עסוקה במטבח: קוצצת, מערבבת ומתבלת. הפעם המטבח היה נקי באופן יוצא מן הכלל ודניאלה קראה בחדרה.
"מה קרה?" שאלה האם.
"כלום." ענתה דניאלה.
"אבל לא הכנת ארוחת ערב ולא עשית נסיונות להמציא סנדוויצ'ים חדשים."
"נכון," אמרה דניאלה בקצרה, "נמאס לי לבשל. תוכלי להכין לי מחר סנדויץ' עם גבינה צהובה?"
רק מי שהכיר את דניאלה יכול היה להבין כמה משונה היתה הבקשה הזאת.
סתם, לחם עם גבינה
למחרת בהפסקת עשר, כולם חיכו בדריכות לראות מה איתי יוציא מתיקו. דניאלה אכלה בשתיקה את הכריך שלה. אם היא היתה מכינה אותו, היתה מוסיפה לו ממרח שאהבה להכין מזיתים, שמן זית ואגוזים. אבל היא לא הכינה אותו ולא אכפת לה שהוא קצת יבש וחסר טעם. למטבח היא לא חוזרת. היא שמעה את קריאות ההתרגשות סביב איתי. מיכאל אפילו קרא לה להצטרף ולראות את "לחם הפיצוחים" שאיתי הביא. אבל היא רק הוציאה ספר וקראה בזמן שנגסה מהכריך היבש שלה.
במשך שבוע שלם חששה דניאלה מהפסקת העשר. איתי היה מוציא פלאי פלאות מתיקו, כמו קוסם שמוציא סרטים צבעוניים מהכובע וכולם היו נאנחים: אהה!! ו-אוווו!! ואף אחד לא שם לב שדניאלה לא מצטרפת לילדים ולקריאות ההתפעלות שלהם ורק אוכלת בשתיקה את הסנדוויצ'ים שהביאה: סנדויץ' עם ריבה, עם גבינה לבנה, עם חמאה. הכי פשוט. הכי רגיל. אמא שלה ניסתה לקנות דברים מעניינים שיפתו אותה לחזור לבשל, אבל דניאלה סירבה. אם הילדים מעדיפים את הכריכים של איתי – לה לא איכפת!
ביום ראשון, אחרי שבוע, איתי לא הגיע לבית הספר. כשנשמע הצלצול להפסת עשר כולם פנו כרגיל לעבר השולחן שלו, אבל רק אגם ישבה שם ואכלה תפוח ירוק. אף אחד לא ידע למה לא בא. אחרי כמה דקות הגיעו כמה ילדים לדניאלה ושאלו בסקרנות מה יש לה בסנדויץ', אבל היא רק משכה בכתפיה, אמרה: "סתם, לחם עם גבינה," והמשיכה לקרוא.
המורה תמר ביקשה מנמרוד להעביר לאיתי את מה שלמדו באותו יום בכיתה. למחרת הודיע נמרוד שניסה להתקשר לאיתי, אבל אף אחד לא ענה לו.
גם ביום שלישי היה כסאו של איתי ריק. פקעת הקנאה בבטנה של דניאלה הפכה לשמחה מרה: מגיע להם! עכשיו אין להם את הסנדוויצ'ים של איתי לכרכר סביבם. עכשיו הם מנסים לחזור אליה, אבל לה כבר לא מתחשק! היא לא כבר תחזור יותר לבשל בשבילם. טוב לה עם הספר שלה לבד!
ביום רביעי אמרה להם המורה תמר שאיתי מחלים בבית מדלקת ריאות. "הוא כבר יכול לקבל מבקרים. דניאלה, תוכלי ללכת אליו היום?"
דניאלה התעצבנה. למה דווקא היא? היו לאיתי חברים יותר טובים ממנה! אבל למורה אמרה רק: "בסדר" בקול חלש.
היא המשיכה לכעוס גם כשעמדה מול דלת הדירה של איתי וצלצלה בפעמון. איתי פתח לה ונראה רזה וחיוור. "הי דניאלה, איזה יופי שבאת, בואי לחדר."
אחרי שדיברו קצת על הלימודים בימים שהפסיד איתי, השתררה שתיקה. רק כדי למלא אותה, דניאלה אמרה פתאום: "אז מתי אתה חוזר? הילדים מתגעגעים לסנדוויצ'ים שלך."
פניו של איתי נפלו. "גם אני מתגעגע לעבוד במטבח. הייתי כל-כך חולה ולא יכולתי לעשות כלום. והכי גרוע – כבר שבוע שאני צריך לאכול את האוכל שאבא שלי מכין…" שניהם צחקו.
"יש לי רעיון," שמעה דניאלה את עצמה אומרת, "בוא נלך למטבח ואני אכין לך משהו טעים."
"ברצינות?" התרגש איתי, "אבל אני לא אוכל כמעט לעזור לך. עדיין יש לי סחרחורות אם אני עומד יותר מדי זמן."
"אין בעיה," שמחה דניאלה, "אתה תשב ותגיד לי איפה כל דבר נמצא ואני אכין לך את המרק הכי טעים בעולם."
זה היה אחר הצהריים נהדר. הידיים של דניאלה כל-כך התגעגעו לערבב, לקצוץ ולתבל. איתי ישב לידה, מאושר גם הוא לחזור למטבח. הם החליפו רעיונות ומתכונים, דיברו וצחקו ללא הפסקה, חוץ מאשר ברגעים שבהם דניאלה היתה צריכה להתרכז. כשהמרק כבר התבשל על הכיריים, אמרה דניאלה: "תוכל ללמד אותי להכין את הסנדוויץ' המגולגל ההוא שהבאת לבית הספר?"
כשהגיעו ההורים של איתי בערב, הם נהנו לראות את איתי שמח וצוחק, לוגם מהמרק הטעים שהכינה החברה החדשה שלו מהכיתה. באותו זמן הכינה דניאלה גלילי חביתה עם גבינת שמנת וירקות, והניחה אותם בקופסאות כדי להביא מחר לכיתה. "זה כמו סושי חביתה." חייכה דניאלה, "אפשר לקרוא לזה 'חביסושי'*."
"זאת תהיה המנה הראשונה שנכין במסעדה שנפתח ביחד, כשנהיה גדולים." אמר איתי.
"קבענו!" צחקה דניאלה.
* חביסושי
לפי מתכון של שיר ביליה
חביסושי הוא ארוחת ערב שלמה בתוך גליל אחד. אפשר גם לשלוח בקופסה לארוחת עשר מיוחדת במינה.
מצרכים עבור גליל אחד של חביסושי:
שתי ביצים
מעט חלב
שמן זית
מלח ופלפל
גבינת שמנת/ פסטו/ אבוקדו/ כל ממרח אחר
סלט ירקות לפי טעמכם, מתובל בנדיבות.
איך מכינים?
בתיאבון!
הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.
4 תגובות
סיפור מקסים !!!
המתכון נשמע טוב
סיפור מעניין.
אהבנו איך שבסוף הם נהיו חברים!
אהבתי את הסיפור.