מוצאת האימהות

איכשהו היד נשמטה ואייל מצא את עצמו ברחוב מלא אנשים שאף אחד מהם לא נראה כמו אמא שלו. אני לא יודעת בני כמה אתם, אבל הוא היה בן חמש וזה היה מאוד מפחיד. עד עכשיו הוא תמיד ידע איפה אמא שלו. גם כשהוא היה בגן הוא ידע איפה היא ומתי היא תבוא לאסוף אותו. אבל עכשיו הוא לא ידע.

הדבר הראשון שהחליט לעשות היה לרוץ לחפש אותה. אני ואתם יודעים שבמקרה כזה כדאי דווקא להישאר במקום ולחכות שימצאו אותך. אבל אייל לא ידע את זה ולכן התחיל לרוץ. כולם היו גבוהים ממנו בהרבה, ולכן רוב הזמן הוא בעצם בחן ידיים. אבל אף אחת מהן לא היתה היד של אמא שלו. הוא כן ידע שאסור לו לעבור כביש לבד, ולכן פנה כשהגיע לסוף הרחוב. ואז פנה שוב ופתאום היה ברחוב קטן בלי אנשים כמעט.

לא היה לו מושג מה לעשות אז הוא פשוט ישב על גדר אבן נמוכה של בניין ולא עשה כלום. אפילו לא בכה. מעבר לכביש הקטן הוא ראה חבורה של נערות ונערים. אחת מהם הסתכלה עליו והוא מיהר להוריד את מבטו. היה לה משהו מנצנץ בצד האף. זה סיקרן, אבל גם הפחיד אותו. רק אחרי כמה דקות הוא העז להרים שוב את מבטו ונבהל לגלות שהיא עומדת מולו.

"אסיה, לאן הלכת?" קרא אליה מישהו מהחבורה, אבל היא נופפה בידה בחוסר סבלנות. "רגע!" קראה והחזירה את תשומת ליבה אל אייל.
"הכל בסדר?" שאלה אותו.
"כן," מיהר אייל לענות.
"אוקיי, אני שם אם תצטרך אותי," אמרה, חצתה שוב את הכביש והצטרפה לחברים שלה. אייל שם לב שמצוייר לה כוכב על הזרוע.

הכוכב

אייל המשיך לשבת בראש מורכן. הוא לא העז להציץ על החבורה מולו. מדי פעם הם התפרצו בצחוק חזק וזה כיווץ אותו עוד יותר. ואז היא שוב היתה מולו, כורעת על ברכיה. הוא נעץ מבט בכוכב.
"רוצה להגיד לי איך קוראים לך?" היא שאלה.
אייל רק הניד בראשו.
"טוב, לי קוראים אסיה."
היא ראתה שהוא מסתכל על הכוכב המצוייר על זרועה.
"אתה יודע איך קיבלתי אותו?" שאלה ואייל לא התאפק ושאל: "איך?"
"ערב אחד יצאתי החוצה וראיתי כוכב נופל, ואז הרמתי את היד והופ… תפסתי אותו. ומאז הוא איתי וזה ממש מזל."
"למה?" שאל אייל.
"כי הוא נתן לי תפקיד מיוחד. מאז שיש לי אותו אני 'מוצאת האימהות'. הכוכב שולח אותי לילדים שהלכו לאיבוד ואני מוצאת את אמא שלהם. זה מה שקרה לך?"
אייל הנהן.
"זה יעזור אם תגיד לי איפה אתה גר," אמרה אסיה.
אייל דווקא רצה להגיד לה אבל פתאום שכח.
"ליד הבית של עדנה ורוביק," אמר לבסוף.
"אה, עדנה ורוביק, אני מבינה. אולי במקרה אתה יודע את מספר הטלפון של אמא או אבא שלך?"
אייל לא ידע. פעם הוא ידע, אבל עכשיו לא.
אסיה התרוממה לעמידה והוציאה טלפון מכיס המכנסיים האחורי שלה. היא התחילה לתקתק במהירות.
"נו אסיה, מה את עושה?" שאלה חברה שלה מעבר לכביש. אייל ראה שאצלה יש נצנוץ בגבה. כנראה הרבה כוכבים נפלו על החבורה הזאת.
"אני כותבת בקבוצה של הרחוב שיש כאן ילד אבוד," אמרה להם, "מישה, אתה גר באלנבי, לא? אולי תכתוב בקבוצה שלכם שהילד מחכה ברחוב ביאליק?"
היא גמרה לתקתק והחזירה את הטלפון לכיס.

"אבל איך יידעו מי זאת אמא שלי?" שאל אייל באומץ. המילים בקושי יצאו מפיו.
"זה פשוט מאוד," חייכה אליו אסיה, "על כל ילד שהולך לאיבוד יש אמא לא רחוק ממנו שעושה הרבה רעש. תגיד, אולי אתה רוצה גלידה בזמן שאנחנו מחכים שימצאו אותך?"
אייל ממש אהב גלידה, אבל עכשיו הרגיש שהוא לא יכול להכניס שום דבר לפה שלו. אפילו לא גלידה. הוא הניד בראשו לשלילה.
"אתה צודק," ענתה אסיה, "אנחנו צריכים אוכל עם יותר סבלנות. לגלידה אין סבלנות, היא חייבת שיאכלו אותה מיד, אבל מילק שייק יכול לחכות קצת. אנה!" קראה אל החברה עם הגבה המנצנצת, "לכי לגלידה בפינת אלנבי ותקני מילק שייק וניל קטן אחד, בסדר?"
מהבניין מאחורי גדר האבן יצא פתאום בחור עם כלב ענקי.
"זה הילד?" שאל את אסיה. אייל הרגיש פתאום מפורסם. הכלב ליקק את ידו והוא ליטף אותו.
"כן, אתה יוצא עם נחום? תפקח עין," ענתה אסיה.
"ברור," ענה הבחור ונחום הגניב עוד ליקוק קטן ליד של אייל ואז הלך משם.
ואז הגיעה החברה של אסיה והושיטה לאייל כוס קרה עם קשית. הוא לגם לגימה בשביל הנימוס והפה שלו התמלא במתיקות קרירה. זה היה נהדר.
"אתה יודע," אמרה אסיה, "גם אני הלכתי פעם לאיבוד כשהייתי בגילך. זה אפילו לא היה בישראל. זה היה בעיר ממש גדולה, הרבה יותר גדולה מתל-אביב. ולא היו טלפונים וגם ירד גשם. איזה מזל שלא יורד עכשיו גשם, נכון?"
אייל הנהן ולקח עוד לגימה מהמילק שייק שלו. באמת מזל. פתאום הוא הרגיש הרבה יותר טוב. היה לו טעים ולא ירד גשם!

"ואיך מצאו אותך בסוף?" שאל.
"פגשתי מוצאת אמהות. היא עזרה לי. אין מה לדאוג, אנחנו נמצאות בכל מקום."
"גם אני יכול להיות מוצא אימהות כשאני אהיה גדול?" שאל אייל.
"בטח, אלה שהלכו פעם לאיבוד גדלים להיות מוצאי האימהות הכי טובים."
ופתאום נשמע רעש גדול מקצה הרחוב ובתוך כל הרעש הוא שמע קול מוכר: "אייל! איילי!"
אמא שלו רצה, מחזיקה בידה את הילי אחותו והכי משונה, אחרי אמא שלו הלכו ורצו די הרבה אנשים.
"הנה אמא שלך," חייכה אליו אסיה, "אמרתי לך שהיא תעשה הרבה רעש. אימהות לא אוהבות לאבד ילדים. להתראות אייל, איזה שם יפה יש לך."
אמא הגיעה אליו וחיבקה אותו ממש חזק.
"איזה מזל!" אמרה, "איך נבהלתי… אתה בסדר?"
אייל הנהן ולגם לגימה מהמילק שייק שלו. הילי צעקה: "הי, מאיפה לך? גם אני רוצה!"
"תודה לכולכם!" הסתובבה אמא אל כל האנשים שנראו מרוצים ומחוייכים. "איך ידעתם איפה הוא?" אמא צחקה בהתרגשות, "אני רצה ברחוב, צועקת 'אייל!' 'אייל!' ופתאום, אחרי כמה זמן, מכל מקום אומרים לי: 'הוא נמצא ברחוב ביאליק!'"
"מוצאת האימהות אמרה להם," אמר אייל והושיט יד לאמא שלו. הוא ניסה למצוא את אסיה, אבל היא כבר נעלמה. כנראה הלכה למצוא אמא לילד אחר.

עוד סיפורים לילדים >>