חפש את המטמון

נעמה

אני דווקא ממש שמחתי שרועי הגיע עם המשפחה שלו לגור בשכונה שלנו. מיד כשראיתי את המשאית של המובילים ליד הבניין השכן, הלכתי לבדוק איזו משפחה מגיעה לשכונה וזו היתה הפתעה נעימה לראות ילד בגילי.

"היי, אני נעמה!" אמרתי לו בהתלהבות. הוא אפילו לא חייך. "אני גרה שם." הצבעתי על הבניין שלי, והוא אמר רק, "יופי."

"איך קוראים לך?" המשכתי לנסות.

"רועי." הוא אמר בחוסר רצון ואז הסתובב והלך.

אחר-כך הבנתי למה הוא התנהג ככה. מסתבר שאני אולי שמחתי שהוא עובר לשכונה, אבל הוא ממש לא שמח. ניסיתי עוד כמה פעמים לדבר איתו, אפילו באתי אליו בהפתעה. הבנתי שהם היו צריכים לעבור מבית גדול ומפואר בהרצליה לדירה בשכונה שלנו. אחרי שלרועי היה חדר משלו, הוא היה צריך פתאום לחלוק חדר עם אחיו הקטן. הוא שנא את זה שהיישוב שלנו רחוק מהמרכז ובגדול, הכל נראה לו עלוב והוא לא הפסיק להתלונן.

"אין כאן בכלל מסעדות…" (יש כאן את הפלאפל של ניסים. הכי טעים ביקום!)

"כשגרנו בהרצליה, היינו נוסעים שלוש פעמים בשנה לחוץ לארץ…" (אני לא נסעתי לחו"ל אפילו פעם אחת ואין לי שום בעיה עם זה)

"חחח… זאת גינת שעשועים? שלוש מגלשות וקרוסלה?…" (מה לא כיפי בשלוש מגלשות וקרוסלה?)

אחרי כמה ביקורים אצלו התחלתי להתייאש. הגינה לא כיפית? הוא לא כיפי! איזה ילד מעצבן. הרצליה והרצליה והרצליה. ואז עלה לי רעיון מופלא. לא הייתי בטוחה שזה יעזור, אבל הייתי מוכנה לנסות.

רועי

רועי חזר מבית הספר לעוד אחר צהריים של שעמום. כשהם גרו בהרצליה היו לו חוג קפוארה ושיעורי טניס ורכיבה על סוסים ושיעורים פרטיים באנגלית ובמתמטיקה. כאן לא היה כלום. אמא שלו הראתה לו את החוגים שהציע המתנ"ס השכונתי. אפילו היה שם חוג קפוארה, אבל הוא התגעגע לדרור המדריך בהרצליה ולא התחשק לו ללמוד כאן. לפחות המחשב שלו נשאר לו. הוא פשוט ישחק לבד עד הערב. אבל כשנכנס הביתה חיכה לו פתק משונה על שולחן המטבח:

"חפש את המטמון!

רד למטה ולך בעקבות הסימונים.

נעמה."

אוף, הילדה הזאת לא עוזבת אותו. אבל הוא בכל זאת הרגיש סקרנות. הוא אכל במהירות את הארוחה שהשאירו לו בסיר וירד במדרגות במהירות. זאת היתה הפעם הראשונה מאז שעברו לכאן שהרגיש משהו שהוא לא שעמום ועצב.

מתחילים כאן

זה מה שהיה כתוב בגיר על המדרכה ביציאה מביתו. כמה מטרים אחרי הכתובת ראה את החץ הראשון, גם הוא מצויר בגיר על המדרכה. רועי התחיל ללכת בעקבות החיצים.

המכולת  של דורית

החץ האחרון צויר בכיוון הכניסה אל המכולת השכונתית במרכז המסחרי הקטן. רועי הסתכל לכל הכיוונים, אבל לא ראה חיצים נספים. להיכנס? הוא ידע שהילדים האחרים בשכונה אוהבים מאוד לקנות במכולת של דורית, אבל הוא כמעט לא נכנס אליה, וכשהיה חייב להיכנס (כי לא היו במקום הזה סופרמרקטים נורמליים!), מיהר לאסוף את מה שהיה צריך, לשלם ולצאת משם.

"הו, איזה אורח!" שאגה דורית ברגע שנכנס. רועי קפא על מקומו והסתכל אחורה בנסיון להבין למי היא מתכוונת. לא היה שם אף אחד מלבדו. כמה מביך.

"לא רואים אותך כאן, איזה מין ילד לא בא לדורית כדי לקנות קרטיב בחום הזה?" היא המשיכה.

"אמא שלי קונה חבילות של עשרה קרטיבים. אני פשוט לוקח מהמקפיא." הסביר.

ילדה נכנסה פתאום למכולת ודורית פנתה אליה: "מה קורה, איילה? הסתדר העניין עם המורה לאנגלית?"

"כן, תודה דורית! אמרתי לה מה שאמרת לי להגיד!" אמרה הילדה, לקחה ארטיק ממקרר הגלידות, נופפה בו מול דורית ויצאה החוצה בלי לשלם.

"מה, לא משלמים פה?" רועי לא התאפק ושאל.

"בטח שמשלמים. אבל במהלך השבוע אני רושמת מה לקחו ובסוף השבוע מגיעים לשלם."

רועי אף פעם לא שמע על סידור משונה כזה. לא נראה לו שבסופרמרקט בהרצליה היו מסכימים "לרשום".

"אז איך בשכונה שלנו? כבר הכרת את כולם?" דורית גחנה אל מעבר לדלפק ושאלה בעניין.

"לא ממש," ענה רועי ואז, בלי שהתכוון, הוא פלט את האמת: "אני שונא להיות כאן! אני מתגעגע לבית שלי בהרצליה. הכל קטן ולא מעניין כאן." ואז השתתק כי חשש שהעליב אותה. אבל דורית לא נראתה נפגעת. היא הנהנה, לקחה מהמדף שקית של חטיף והגישה לו.

"מה, ותרשמי?" התפלא רועי.

"לא, זאת מתנה ממני. ברור שקשה להגיע למקום חדש, אתה מוזמן לבוא לדבר מתי שתרצה."

רועי פתח את השקית. המתיקות של החטיף (וגם של דורית) עזרה קצת.

"כמעט שכחתי," אמרה דורית, "אני אמורה לתת לך את הפתק הזה." והיא הושיטה לו פיסת נייר. "היה נעים להכיר אותך. אני בטוחה שדברים יסתדרו כאן. שמעתי שכבר יש לך חברה טובה." דורית קרצה אליו ופנתה לשרת את האנשים שנכנסו באותו רגע למכולת.

רועי פתח את הפתק וקרא:

לך לגינת המשחקים

גינת המשחקים

בדרך לגינה הוא ראה כמה שכנים שעמדו בפתח הבתים שלהם ודיברו. כשעבר על פניהם בירכו אותו לשלום למרות שלא הכיר אותם. אם בהרצליה איזה מבוגר שהוא לא מכיר היה אומר לו שלום, זה היה משונה, אבל כאן זה נראה בסדר. הוא אפילו שמע את אחת השכנות אומרת עליו לחברתה אחרי שנופפה לו: "ילד חמוד". הוא נופף לכולם בחזרה, כמובן.

כמו שרועי זכר, היו בגינה שלוש מגלשות מתקלפות וסדוקות, קרוסלה חורקת וגם פיסת דשא מצהיב. אבל הוא התפלא לראות את המוני הילדים ששיחקו שם. תיקי בית הספר שלהם היו זרוקים ליד העץ. על הקרוסלה צווחו כמה ילדים כשכל פעם מישהו אחר סובב אותה וקפץ עליה שוב. בפינה אחרת שיחקו בכדורגל וליד הגדר היתה גינת כלבים.

"הי, הנה החדש!" קרא ילד. רועי זיהה אותו. הוא היה בכיתה המקבילה שלו, אבל הם מעולם לא דיברו.

"יאללה, תצטרף!" קראו אליו כמה ילדים אחרים. רועי רצה להצטרף, אבל עדיין החזיק את שקית החטיפים ביד.

"רוצים?" הושיט אותה לעבר הילדים וכולם הפסיקו לרגע את המשחק. אחרי שלא נשאר אפילו פירור, רועי זרק את השקית הריקה והצטרף למשחק. היה נחמד. היה לו אפילו בישול לגול. זה מה שצעקו כולם ולמרות שלא ידע מה זה, הוא לא התכוון להתווכח. בסוף הקבוצה שלו ניצחה וכולם התחילו להתפזר. עוד שניה הגינה תהיה ריקה ולא היה לו מושג לאן הוא צריך להמשיך.

"הי, ילד!"

הקול הגיע מגינת הכלבים. היתה שם בחורה צעירה ובערך עשרה כלבים מכל המינים והגדלים.

פנסיון הכלבים של לונה

"אתה יכול להישאר איתם כאן שניה? מביאים לי כלב חדש ואני צריכה לאסוף אותו ממכונית, שם בתחנת האוטובוס."

"מה, כל אלה כלבים שלך? ומביאים לך עוד אחד?" שאל בתימהון.

הבחורה צחקה. "מה, אתה לא מכיר את פנסיון הכלבים של לונה?" והיא הושיטה לו יד. "לונה, נעים מאוד. עכשיו תישאר כאן כמה דקות ואני מיד חוזרת."

רועי אהב מאוד כלבים. היה לו הכל בהרצליה, חוץ מכלב. ההורים שלו לא הסכימו בשום פנים ואופן ללכלך את הבית היפה שלהם. הוא רץ קצת עם הכלבים, זרק להם ענפים וליטף אותם. כשלונה חזרה עם כלב זאב יפהפה, הוא אמר לה: "אני מת על כלבים, אבל אבא שלי בחיים לא יסכים להכניס הביתה כלב, בטח עכשיו, כשאין לנו גינה.

"בטח שיש לכם גינה," צחקה לונה, "כאן." והיא הניפה את זרועה לעבר גינת הכלבים והשעשועים.. "כלבים אוהבים להיפגש, לשחק ביחד. תשמע, יש לי רעיון,"

רועי זרק איצטרובל לכלב החדש. "מה?"

"אתה רוצה כלב, נכון? ואני צריכה מישהו שיעזור לי בפנסיון. שיוציא את הכלבים כשאני לא יכולה, שיתן אוכל, שישחק איתם. מה אתה אומר? אני אפילו משלמת קצת."

רועי לא האמין. זאת היתה הצעת העבודה הכי מדהימה שקיבל אי פעם. בהרצליה הוא לפעמים שטף את המכונית וההורים שילמו לו, אבל זה לא היה כיף והוא היה בטוח שההורים שלו נתנו לו לשטוף את המכונית רק כי זה "חינוכי" לעבוד בשביל הכסף.

"אז תבוא מחר אחרי הלימודים?" שאלה לונה.

רועי כבר לא היה יכול לחכות. ואז, אחרי שעזר ללונה לקשור את כל הכלבים, חזר הביתה למרות שלא הצליח למצוא את המטמון.

הוא התפלא למצוא בחדר שלו את נעמה עוזרת לאחיו יובל בשיעורי הבית. כשנכנס, היא הסתובבה לקראתו.

"נו, מצאת את המטמון?" שאלה.

"לא. הגעתי לגינה ולא מצאתי שם שום רמז, אבל…" הוא התחיל להתלהב, "דורית מהמכולת ממש נחמדה! ושיחקתי כדורגל עם הילדים ו…את לא תאמיני! לונה מהפנסיון לכלבים הציעה לי עבודה! אני מתחיל מחר!"

נעמה רק חייכה חיוך קטן וחזרה לחוברת החשבון של יובל. פתאום עברה מחשבה מוזרה בראשו של רועי. יכול להיות שנעמה סידרה את הכל? שהיא דיברה עם לונה שתיתן לו עבודה?

"תגידי…" הוא לא ידע איך לשאול את זה, "את ידעת שזה יקרה? את דיברת עם הילדים שישחקו איתי? או עם לונה?"

"מה פתאום?" צחקה נעמה.

הוא נרגע.

"אבל אתה כאן כבר כמה שבועות ולא יצאת כמעט מהבית. ידעתי שאם תגיע לגינה כשכולם שם תמצא איזשהו מטמון." היא הראתה ליובל איך עושים חיבור ארוך.

"אז מחר אתה אצל לונה ולא יכול לבוא אלי," אמרה, "חבל. אולי מחרתיים."

ורועי הנהן. "מחרתיים."

עוד סיפורים לילדים >>