פרק 6 – משחק הכסאות
אמיר קיווה שבמקום שאליו יגיעו הוא יחזור להיות לבד, בלי אלה. נכון, הוא שמח לראות אותה. הוא היה כל-כך בודד במבוך המוזר שאליו נקלע. היו רגעים שהרגיש שהוא משתגע. זאת היתה הקלה לראות את פניה המוכרות, לעבור את המסע הזה ביחד עם התאומה שלו, האדם שהכיר, או חשב שהכיר הכי טוב בעולם, כמעט כמו את עצמו. יותר מזה, הוא ידע שהשכל החריף שלה יעזור להם בכל מקום שאליו יגיעו. אלה היתה חכמה, הרבה יותר ממנו. זה אולי היה מעצבן, אבל גם מועיל מאוד במצבים כאלה.
אבל עכשיו הוא קיווה שלא יצטרך להיות איתה, להסתכל לה בעיניים ולהסביר לה למה בגד בה כך. למה העדיף להצביע למתחרה שלה בבחירות למועצת התלמידים. היא נראתה כל-כך פגועה כשנאלץ להגיד לה את זה.
אבל הוא היה זה שפגוע!
הוא זה שצריך לחיות עם אחות מוצלחת מדי. הוא עשה את זה רק כי נמאס לו שהיא מנצחת בכל דבר. וגם זה לא עזר לו, למרות שהצביע נגדה היא בכל זאת ניצחה.
אבל המבוך החליט אחרת.
הם יצאו מהכיתה ונכנסו ישר לתוך מסיבה קולנית. במשך דקה ארוכה עמדו אמיר ואלה הגדולים ונדהמו מהרעש והבלגן שרק שתי כיתות של ילדים בני 10 יכולים לעשות.
אמיר רצה לצאת משם מיד אבל הדלת שדרכה הגיעו היתה כמובן נעולה. ואז נזכר איפה בדיוק הם נמצאים.
"זה יום הולדת 10 שלנו," אמרה אלה, "זוכר?"
כן, הוא זכר, למרות שהיה מעדיף לשכוח את היום ההוא. כבר אז רצה לברוח מהמסיבה, אבל לאן? הוא לא יכול לעזוב את יום ההולדת של עצמו. והנה הוא שוב צריך להיות במסיבה ההיא.
"וואו, איך נהניתי…" אמרה אלה הגדולה בחיוך חולמני.
בדיוק ברגע זה הכריזה המפעילה בבגדי ליצן קצת מרופטים על משחק שאמיר שנא במיוחד.
"משחק הכיסאות!" צעקה הליצנית וכל הילדות והילדים התחילו להקיף שורה של כיסאות לצלילי מוזיקה צורמנית.
המוזיקה הפסיקה. אמיר ואלה בני ה-10 ניסו להתיישב על אותו כסא.
אמיר הקטן קם מפינת הכסא שהצליח לתפוס והתכוון לעזוב את המשחק, זה ממילא היה משחק לתינוקות, אבל אלה לא נתנה לו. "זה בסדר שאנחנו על אותו כסא כי אנחנו תאומים!" הכריזה ובגלל שזה היה יום ההולדת שלהם, כולם רק צחקו והמשחק המשיך.
"תראה איזה מפחידה המפעילה הזאת," לחשה אלה הגדולה לאמיר, "מה אמא ואבא חשבו לעצמם כשבחרו בה…"
נראה היה ששכחה את העלבון והכעס שהרגישה קודם. היא הסתכלה במסיבת יום ההולדת בחיוך מוקסם ואפילו רקדה קצת לצלילי המוזיקה האיומה.
אמיר הגדול רק רצה לברוח משם בדיוק כמו אמיר הקטן. הוא שמח שלפחות עכשיו הוא בלתי נראה לכל החוגגים. לפחות עכשיו לא יצטרך להיות במרכז תשומת הלב של כולם.
אבל בדיוק ברגע שחלפה המחשבה הזאת במוחו, פנתה אליהם פתאום הליצנית המלחיצה ושאלה:
"מה ילדים גדולים כמוכם עושים כאן?"
אמיר גמגם: "סתם, אנחנו בני דודים מהמשפחה."
ואלה הוסיפה: "באנו בשביל הכיבוד."
"אתם צריכים לשחק," אמרה המפעילה ופתאום החדר השתתק, הילדים נעלמו ובמרכז הסלון עמד כסא אחד בלבד.
"משחק הכסאות!" הכריזה הליצנית והפעילה מוזיקה.
"תשכחי מזה," אמר אמיר, "זה משחק לתינוקות."
"רק מי שמנצח יוצא מכאן," אמרה המפעילה והקפיצה את רגלה לקצב המוזיקה האיומה.
"יאללה, בוא נגמור עם זה," אמרה אלה והתחילה להסתובב סביב הכסא.
אמיר לא ידע מה לעשות, להישאר בפינה ולראות את אלה תופסת את הכסא, יוצאת מהמבוך ומשאירה אותו בלעדיה? נכון שלפני כמה דקות הוא רק רצה שתעזוב אותו בשקט ותיתן לו להסתבך כאן לבד, אבל עכשיו זה כבר לא נראה פתרון טוב. באנחה עמוקה של חוסר ברירה התנתק ממקומו והלך לעבר הכסא. הוא הסתובב בצעדים כבדים אחרי אלה שקיפצה לקצב הצלילים ודווקא נראתה נהנית.
"אתה זוכר מה קיבלנו מאבא ואמא ליום הולדת 10?" קראה אליו בקול רם, מנסה להתגבר על המוזיקה.
אמיר זכר. אחרי המסיבה, ברגע שכולם סוף סוף הלכו משם, אמא ואבא הובילו אותם לחדרים החדשים והמשופצים שלהם. עד אז הם ישנו בחדר אחד משותף ובשבועות האחרונים ההורים עשו שיפוץ בבית ובנו קיר שחילק את החדר הגדול של שניהם לשני חדרים קטנים. אמיר כל-כך שמח על השינוי. הם כבר היו גדולים מכדי לחלוק חדר.
אבל בלילה, כשסוף סוף נרדם במיטה בחדר הפרטי שלו, כשכל המתנות שקיבל מהחברים עדיין מפוזרות על השטיח, אמיר התעורר פתאום. הוא היה לחוץ אל הקיר ולידו במיטה נחרה בשלווה אלה שגם לקחה לו את כל השמיכה.
"מה את עושה פה?" לחש אמיר.
"הייתי לבד מדי אז באתי לבקר," ענתה אלה תוך כדי שינה.
אמיר ניסה להתיישר במיטה הקטנה אבל בכל פעם נתקע במרפק או בברך שלה.
"די, תפסיק לזוז," אמרה אלה.
"לכי למיטה שלך," ענה אמיר וניסה לתפוס קצה של שמיכה אבל אלה נרדמה שוב ולא ענתה.
הוא ניסה למצוא תנוחה נוחה ולא הצליח.
"אוף, אלה!" אמר בקול רם .
"מה הבעיה שלך?" סוף סוף היא התעוררה.
"תעשי לי מקום!" צעק עליה.
היא זזה מילימטר. "עכשיו טוב לך?"
לא היה לו טוב אבל איכשהו הם הצליחו להירדם.
במשך חודשים אלה היתה באה לחדר שלו כמעט בכל לילה. תמיד היו לה חלומות מפחידים, או שהיא היתה לחוצה לקראת מבחן למחרת או שהיו לה מחשבות רעות. וכמעט בכל בוקר אמיר היה מתעורר עם צוואר תפוס או בכלל מגלה שעבר לישון על השטיח ליד המיטה. רק אחרי זמן רב אלה התרגלה לחדר שלה ונשארה לישון בו.
המוזיקה הצורמת הפסיקה פתאום. אלה צחקה בשקט שהשתרר, רצה לעבר מושב הכסא וניסתה להתיישב. אמיר החליט שהוא לא מוותר לה הפעם. הוא דחף אותה וניסה לתפוס את המקום. היה ברור שהיא מתייחסת לזה כמו אל משחק מלהיב. היא התגוששה איתו בצחקוקים וניסתה לתפוס אותו בחולצה ובמכנסיים אבל הוא לא התכוון לתת לה לשבת בכסא בלעדיו.
המפעילה הליצנית התבוננה בהם בסקרנות בלי להתערב.
"די, תעזבי אותי," קרא אמיר כשאלה ניסתה למשוך אותו. בלי שישים לב היא תפסה בכיס האחורי שלו ופתאום נופפה מולו במעטפה שהחזיקה ביד.
"תחזירי לי את זה!" צעק אמיר.
"בחיים לא," צחקה אלה ואז משהו משך את תשומת ליבה והיא הפסיקה לנופף במעטפה וקירבה אותה אל עיניה.
"מה זה, מה השם שלי עושה על המעטפה הזאת?" היא התיישבה על הכסא והביטה בנייר.
"תחזירי לי את זה, זה שלי," ניסה אמיר אבל היא משכה בכתפיה.
"זה מכתב תשובה מבית הספר לאומנויות, למה המכתב שלי בכלל נמצא אצלך?" שאלה.
היא התיישבה על הכסא, אבל לאף אחד כבר לא היה אכפת מהכסא המטופש. המשחק נגמר.
המשך יבוא…
הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.
תגובה אחת
מאוד אהבתי את הסיפור. נורא התעניינתי, בא לי שיצא פרק 7. מתי יצא פרק 7?