"בואו נלך ללונה-פארק," אמרתי בארוחת ערב.
"לא, לא…" נאנחה אמא, "חם מדי, נלך בחורף."
"בחורף אמרת שקר מדי."
"באמת היה קר!"
"בואו נעשה משהו שכל המשפחה רוצה לעשות. מה בא לך לעשות, אלעד?" אבא פנה לאחי. אלעד הוא בן 16, אז לרוב המקומות הוא כבר לא בא איתנו. אבל הוא הצליח להפתיע את כולנו: "נלך ללונה-פארק," אמר בפה מלא חביתה.
"וו-הו!" קפצה ליבי אחותי.
"אתה בטוח?" שאלה אמא את אלעד, "אמרת שהמתקנים נראים לך תינוקיים."
"אני לא הולך בשביל המתקנים. אני הולך לזכות בדובי ענקי," אלעד העיף מבט בכולנו, "כדי לתת לאליה."
ליבי ואני החלפנו צחקוקים. אליה היתה החברה של אלעד. איכשהו זה נראה לנו מצחיק. אני לא בטוח למה.
"אני אעזור לך!" הכריז אבא, "אני יודע כמה דברים על רובי אוויר ואיך לקלוע בול במטרה."
ואמא, במקום להתווכח, רק אמרה: "אני אעבוד היום בחדר כושר על שרירי הידיים. הפחיות האלה יפלו מפחד כשיראו את כדור הטניס שלי מתקרב אליהן בכזאת מהירות."
"אין להן סיכוי," הסכים אבא.
"מותר לי ברכבת הרים?" ניסיתי להשחיל מילה.
"בטח," מלמלה אמא אבל היה ברור שהיא לא שמעה מילה ממה שאמרתי.
הגענו
"לרכבת הרים!" צעקתי ברגע שנכנסנו.
"לפילים!" הכריזה ליבי וניסתה למשוך לצד השני.
"לדובי," נהם אלעד והלך לכיוון הדוכנים.
"אבל זה לא הגיוני, תצטרך לסחוב אותו אחר-כך כל היום בכל המתקנים!" התלוננתי.
"אני אשב איתו על איזה ספסל ואחכה לכם," מלמל אלעד.
"ותחזיקו ידיים? אתה והדובי?" שאלתי וחטפתי מרפק-אח-גדול במותן. מה יכולתי לעשות? נגררתי איתם לדוכנים.
"ארבעה כרטיסים," אמרה אמא ושלפה את הארנק שלה.
"לא צריך כל-כך הרבה, כל כרטיס זה שלוש זריקות או יריות. אנחנו נגמור עם זה צ'יק-צ'ק." אמר אבא.
"אוקיי, אז שלושה כרטיסים," ענתה אמא, "לאלעד, לך ולי. הראשונה שזוכה בדובי מלכת הבית."
"או מלך," אמר אבא.
"לא נראה לי." ענתה אמא בחיוך מתוק.
אבא לחץ את ידה בחגיגיות, לקח את הכרטיס שלו והלך לירות בברווזונים מסכנים עשויים מקרטון. הוא בחן את הרובה מכל הכיוונים, הציץ בכוונת ואז כיוון שעה – וירה. הוא נראה מופתע מאוד כשפספס בקילומטר.
"הכוונת לא מאופסת," אמר למפעיל הדוכן, נער בערך בגיל של אלעד, אבל הוא רק משך בכתפיים ואמר: "יש לך עוד פעמיים."
אז אבא ירה עוד פעמיים.
לא קרוב.
רחוק מאוד.
הדובי הענקי הביט עלינו מהמדף שלו באכזבה. היה ברור שהוא ציפה מאיתנו ליותר. מפעיל הדוכן העייף הוציא מחזיק מפתחות קטן והושיט לאבא שתחב אותו לכיס.
בינתיים אמא ניגשה לדוכן שניצבה בו פירמידה של פחיות. אם היא תפיל את כולן בזריקת כדור טניס – היא מלכת הבית, הדובי מצטרף למשפחה ואני משוחרר לרכבת ההרים שלי.
היא עשתה כמה מתיחות בידיים, סובבה את הראש ונעמדה בתנוחת זריקה משונה. היא הניפה יד, הרימה רגל ובום! הכדור כמעט פגע בברווזים בדוכן השני, אבל רק כמעט.
אחרי עוד שתי זריקות דומות, עמדנו כולנו, כולל פירמידת הפחיות, והבנו שהגיע הזמן לחילופי דורות.
"אני אעשה את זה," נהם אלעד, "זה גם הוגן, כי הדובי הולך אלי."
איפה היתה ההגינות הזאת כשהוא סילק אותי מהסלון אתמול כי רצה לשבת שם עם אליה?
אחי ההוגן בחר לזרוק כדורים על הפירמידה. "זה כלום," אמר, "פשוט צריך כוח של בחור צעיר."
"אני צמאה," אמרה ליבי.
"לא עכשיו," ענה אבא, "תזרוק לפחיות התחתונות," אמר לאלעד, "אם הן יפלו, כל הפירמידה תתמוטט."
אחרי שעתיים
"אני לא יודע מה לעשות," שמעתי את הבחור שהפעיל את הדוכן מדבר בצד בטלפון. "מצד אחד, אני הולך לקבל תוספת למשכורת בגלל כל הכרטיסים שהם קונים. מצד שני, הם כבר פגעו בי פעמיים עם כדור טניס ופעם אחת עם רובה אויר. זה קצת מסוכן, לא?"
"אפשר לקבל עוד ארבעה כרטיסים?" הפריעה לו אמא באמצע השיחה והושיטה שטר כסף.
"להתראות," הוא אמר באומללות לטלפון, "כן, אני אזהר. אני עומד הכי בצד שאני יכול."
"קחי רק שניים!" אמר אבא, "הבנתי את השיטה. בפעם הבאה אני מפיל את הברווזים האלה."
חבורה לא קטנה של אנשים כבר עמדה סביבנו. היו אנשים שרצו לקנות כרטיסים, אבל בכל פעם אמא או אלעד או אבא קפצו ואמרו: "אני כאן עכשיו!" לאט לאט כולם הבינו שהצגה הכי טובה היום בלונה-פארק היא המשפחה שלי.
הם זרקו הערות, מחאו כפיים כשאיזושהי פחית הצליחה ליפול, בעיקר מעייפות, ניסו לעזור, ניסו להפריע, ניסו לתקן, ניסו לקלקל ובעיקר נהנו מאוד.
בכל פעם שאחד מהמתחרים קיבל מחזיק מפתחות, הוא נתן אותו למישהו מהקהל וקיבל מחיאות כפיים סוערות. אני חושב שחילקנו בערך 60 מחזיקי מפתחות כאלה.
"אמא, ליבי ואני קצת רעבים," אמרתי לה. היא עמדה בגבה אלי, מתכוננת לעוד אחת מהזריקות שלה. מפעיל הדוכן התכווץ במקומו בצד. למרבה המזל היא שמעה אותי. היא פשפשה בכיסה והושיטה את ידה לאחור לכיווני. "קח, תקנה לכם משהו." לרוע המזל, מה שהיא הושיטה לי היו שני מחזיקי מפתחות וכרטיס.
הסתובבתי עם ליבי בשולי הקהל ופתאום ראיתי משהו שדיבר אלי מאוד. המילים "נקניקיה בלחמניה" היו כתובות על גלגל המזל בדוכן השקט מאחורינו. אם הגלגל יעצור על המקום הנכון, יש לנו סיכוי לאכול משהו. התקרבנו לדוכן. נאלצתי להפריע למפעילה לשחק בטלפון שלה והושטתי לה את הכרטיס.
"מגיע לך סיבוב אחד," היא אמרה.
"תתפללי לנקניקיה," אמרתי לליבי ושנינו החזקנו אצבעות בזמן שהמפעילה סובבה את הגלגל באדישות. הקהל מאחורינו הריע. כנראה אמא הצליחה לפגוע בפחית מסכנה. הגלגל האט את סיבובו ועצר בקול נקישה.
"נסה שנית." אמרה המפעילה.
"מה זאת אומרת?" שאלתי.
"מגיע לך עוד ניסיון," היא אמרה ומיד סובבה שוב את הגלגל. ליבי ואני ליווינו בעיניים רעבות את הנקניקיה שלנו מסתובבת. הגלגל האט – קליק קליק קליק – ועצר. לא על נקניקיה, כמובן. זה לא היה יום המזל שלי.
"דו- " ניסתה ליבי לקרוא את הכתוב על הגלגל.
"דובי," אמרה המפעילה בהפתעה. "זכיתם בדובי." והיא התרוממה על קצות אצבעותיה והורידה מהמדף הגבוה דובי פרווה עצום בגודלו.
"מגניב," היא אמרה וחזרה לשחק בטלפון שלה.
"אבא,
אבא,
אבא,"
"לא עכשיו," ענה אבא, "אני מכוון."
אלעד היה הראשון להבחין שבמקום שני אחים, יש לו עכשיו שלושה. "מה זה?" שאל.
"זה דובי," אמרתי, "זכינו בו שם. אתה יכול לקבל אותו. עכשיו אפשר ללכת לרכבת הרים?"
בדיוק באותה שניה נשמע קול בכריזה: "אורחים יקרים, עוד עשר דקות הלונה-פארק נסגר. אתם מתבקשים להתקדם לכיוון היציאה."
למחרת
למרות שאלעד פחד מאוד שאחד מהחברים שלו יראה אותו עם חית המחמד החדשה שלו , הוא הלך למחרת עם הדובי לאליה. אחרי שעה בערך הוא חזר. עם הדובי.
"מה קרה?" שאלה אמא.
"נפרדנו," אמר אלעד, "היא אמרה שהיא צעירה מדי לחבר קבוע. רוצה את הדובי?" הוא הושיט לעברי את החיה העצומה.
"נראה לך?" שאלתי והתרחקתי ממנו, "אני גדול מדי לחיות פרווה."
עוד סיפורים לילדים >>>
הי, אני רינת פרימו, סופרת ועורכת ספרי ילדים ונוער. אולי אתם מכירים חלק מהספרים שכתבתי: איה! אאוץ! אווה!, מכתב לביאליק,החבר הכי טוב שלי ועוד. ב-2021 הקמתי את הוצאת הספרים לילדות, ילדים ונוער ״המבוך״. אנ י שמחה להציע לכם כאן באתר סיפורים קצרים לגילאי הגן ובית ספר יסודי לקריאה חופשית וספרי ילדים מעולים לכל הגילים בחנות האתר.
תגובה אחת
סיפורים מעולים. כל הכבוד מאוד נהנינו לקרוא.