מעריצה מספר 1

האדם שלירי הכי רוצה לפגוש בעולם היא מילי מורנו, הסופרת שכתבה את סדרת הספרים "שביל של אבנים".

החברות שלה מהכיתה העריצו זמרות ושחקנים, לפעמים דוגמנים ודוגמניות, אבל לירי העריצה רק אישה אחת בעולם. היא ידעה שכשהיא תהיה גדולה היא תהיה בדיוק כמו מילי מורנו.

אבל לירי בקושי ידעה איך היא נראית. באינטרנט היתה רק תמונה אחת מטושטשת שלה. חלום חייה היה לפגוש אותה.

בשלב הזה אתם בטח שואלים מי זאת מילי מורנו. אם הייתם שואלים את לירי היא היתה פוערת זוג עיניים ומתנשפת בתימהון: "אתם לא יודעים מי זאת? היא סופרת!" כי החברים הכי טובים של לירי לא היו נטשה או יאיר מהכיתה, אלא אליאנה וראול מסדרת הספרים הכי טובה בעולם: "שביל של אבנים".

לירי גרה במודיעין, העיר שאף פעם לא קורה בה שום דבר מעניין. ראול ואליאנה גרו בממלכת קוריניה, בסוף שביל אבנים, בבית מט לנפול על קצה צוק, מעל לאוקיינוס הקוצף. והחיים שלהם היו כל מה שלא היו החיים של לירי: מלאי טבע פראי והרפתקאות מרגשות. החברים שלהם היו פיות יער ויצורי ים פלאיים ולא חבריה המשעממים לכיתה של לירי. האויבים שלהם היו מלך הים הנורא או שר היער או המכשפה המרשעת של העננים. האויבים של לירי היו משאית זבל שהעירה אותה מוקדם מדי בבוקר ברעש חזק, דנה מהכיתה המקבילה שפעם אמרה עליה משהו מרושע ואולי אפשר להחשיב גם את ענבל, המורה לתנ"ך שהיתה אכזרית ונתנה הרבה יותר מדי שיעורי בית.

לאליאנה וראול לא היו הורים. הם גרו לבד ואף אחד לא אמר להם מתי ללכת לישון ומה לעשות. ללירי, למרות שכבר היתה כמעט בת 12, כל הזמן אמרו מה לעשות ואיך לעשות ובעיקר מה אסור לעשות.

החיבור

ללירי היה ברור שתהיה סופרת כשתגדל, לכן ניסתה להקדיש תשומת לב מיוחדת לשיעורי הספרות בבית הספר. ויום אחד נתנה להם המורה שיעורי בית מיוחדים.

"אני מבקשת שתכתבו על מפגש מיוחד שהיה לכם," אמרה איילה, המורה לספרות, "אולי ילדה או ילד, אולי מורה מיוחד. אולי בן או בת משפחה או אדם שאתם מעריצים…" וזהו, לירי לא היתה צריכה יותר מזה. היא ידעה שהיא הולכת לפגוש את מילי מורנו ולכתוב חיבור על המפגש.

השלב הראשון היה לנסות לברר איפה היא גרה. לירי חיפשה בכל מקום כתובת או מספר טלפון של מילי מורנו, אבל לא הצליחה למצוא. היא ניסתה להתקשר להוצאת הספרים שבה יצאו ששת ספרי הסדרה "שביל של אבנים", אבל אישה לא נחמדה במיוחד אמרה לה שהם לא נותנים פרטים על סופרים שלהם.

"במה את עסוקה כל-כך?" שאל אבא שלה אחרי שאחר צהריים שלם כמעט שלא הרימה ראש מהמחשב.

לירי לא כל-כך רצתה לשתף אותו בתכנית שלה, אבל היא הגיעה למבוי סתום ואולי אבא שלה יוכל לעזור.

"אני מנסה למצוא את הכתובת של הסופרת מילי מורנו," אמרה לבסוף.

"אה, זאת שכתבה את 'שביל של עצמות' שאת כל-כך אוהבת," אמר אבא והיא התעצבנה: "קוראים לזה 'שביל של אבנים'. ומילי מורנו היא הסופרת הכי טובה בעולם!"

אבא גירד את סנטרו. "תנסי לחפש את השם 'מלכה מורנו'," אמר לה.

"מה פתאום? קוראים לה מילי!"

"הרבה פעמים מילי זה קיצור של השם מלכה, תנסי, מה יש לך להפסיד?" אמר אבא והמשיך לכיוון המטבח.

לירי קמטה את מצחה. יכול להיות?

היא חיפשה את השם 'מלכה מורנו' ומצאה שני מספרי טלפון. מכיוון שהיה כבר מאוחר בערב, החליטה שתתקשר מחר.

משחקי בילוש

למחרת, מיד אחרי ארוחת הצהריים, הקישה את מספר הטלפון הראשון בידיים רועדות. היא מעולם לא התקשרה למישהו שלא הכירה.

"כן?" נשמע פתאום קול מעברו השני של הקו.

"הלו? שלום… הלו?" התבלבלה לירי.

"כן?" הקול נשמע קצת חסר סבלנות.

"אני מדברת עם מילי מורנו? את כתבת את "שביל של אבנים"? מדברת לירי…"

אבל הקול הפסיק אותה באמצע המשפט. "את יכולה להתקשר בבקשה בעוד שעתיים בערך? אני לא יכולה לדבר עכשיו."

ולפני שלירי הספיקה לענות, הוסיפה האישה: "תודה." וניתקה את השיחה.

הלב של לירי קפץ כמו משוגע. יכול להיות שדיברה עכשיו עם הסופרת הכי טובה בעולם? היא לא כעסה שמילי לא יכלה לדבר איתה. היא בטח באמצע הכתיבה, ממציאה עד הרפתקאות לאליאנה וראול.

היא הסתכלה שוב באתר שבו מצאה את מספר הטלפון ופתאום גילתה שיש בו גם כתובת! לירי החליטה מיד שלא תתקשר בעוד שעתיים. היא תגיע לביקור. זאת תהיה הרפתקה! היא יכולה לנסוע באוטובוס ואפילו ברכבת, אם מילי גרה רחוק. הבית שלה בטח נמצא בקצה המדינה, אולי אפילו על צוק שמשקיף לים, כמו הבית של אליאנה וראול. לירי דמיינה שהיא מגיעה לבית המבודד ומצאת את מילי עובדת בגינה, נחה אחרי הכתיבה. ואז היא בטח תזמין את הילדה שהגיעה מרחוק לשתות משהו בתוך הבית. ואז הן ישבו וידברו, ומילי תספר לה איך מגיעים הרעיונות לספרים. אולי היא אפילו תכניס את לירי כדמות בספר הבא? הידיים של לירי הצטמררו מהתרגשות. היא הסתכלה בכתובת שהיתה רשומה והחלה לכתוב אותה: רחוב צאלון 11… מודיעין? לירי קפאה על מקומה. יכול להיות? היא יכולה להגיע לשם ברגל! לירי לקחה את התיק שלה בתנופה, צעקה: "ביי!" ויצאה מהבית לפני שההורים שלה יספיקו לשאול לאן היא הולכת.

התכנית

טוב, לא היתה לה שום תכנית. כל מה שעניין אותה בשלב הזה הוא להגיע לכתובת שהיתה לה. היה לה קשה להאמין שמילי מורנו בכבודה ובעצמה גרה במודיעין, לא רחוק מהבית של לירי. אחרי עשר דקות של הליכה מהירה, הגיעה לבניין. זה היה סתם בניין, דומה מאוד לבית של לירי. לא צוק ולא אוקיינוס. לא היה לה מושג מה לעשות עכשיו. היא התישבה על ספסל מול הכניסה לבניין וניסתה להסדיר את הנשימה. השעה היתה בערך ארבע והרחוב המה מילדות וילדים או אנשים שחזרו מהעבודה.

"נו כבר, בואי, כמה אפשר לחכות לך?" לירי שמעה פתאום קול נוזף והרימה את ראשה בסקרנות. אמא עם שלושה ילדים ניסתה להיכנס לבנין מול הספסל, אבל הבת שלה השתופפה על המדרכה והביטה במשהו בעניין. האמא החזיקה בידו של ילד קטן וביד השניה אחזה בעגלת תינוקות. היא נעצרה וחיכתה לילדה. כפכף האצבע שנעלה תופף על המדרכה בחוסר סבלנות.

ואז אמרה האישה: "אליענה! בואי כבר!"

אליענה? לירי נדרכה.

"אין לי זמן!" המשיכה האישה, "רועי צריך להגיע לג'ודו!" הילד שהחזיקה בידה השתחרר פתאום מאחיזתה והתחיל לברוח במורד הרחוב. "לא רוצה ג'ודו!" הוא צעק. האישה נראתה במצוקה. היא לא יכלה לרדוף אחריו עם עגלת התינוקות. לירי קמה ממקומה, אמרה לאישה: "אני אביא אותו," ורצה אחרי הילד. התינוקת בעגלה התחילה לבכות.

לירי הדביקה את הילד תוך כמה צעדים והושיטה לו יד. "הי, אני לירי," אמרה לו, "בוא נחזור לאמא."

להפתעתה הוא אחז בה בכף יד דביקה והסכים ללכת איתה. הילדה שצפתה במה שקרה, עזבה את הנמלים על המדרכה, או את מה שזה לא היה, קמה ממקומה והתקרבה אל האמא גם היא.

"תודה, מותק," אמרה האמא ללירי ואחזה בחוזקה בילד שהוחזר אליה. "שלא תעשה לי את זה יותר אף פעם, מבין?" נזפה בו בקול רם.

הם נכנסו בשביל המוביל אל הבניין. עוד מעט יעלמו מעיניה. לירי נשמה נשימה עמוקה ושאלה את גבה המתרחק של האישה: "את מילי מורנו?"

האישה הסתובבה. "כן, למה? אנחנו מכירות?"

לירי עדיין לא היתה בטוחה. "את כתבת את 'שביל של אבנים?'"

עכשיו הילדה הפכה פתאום חסרת סבלנות ומשכה את ידה של אימה, "נו כבר, אמא."

"רגע," אמרה האמא לילדה ופנתה אל לירי. "כן, זאת אני. אממ… את רוצה חתימה או משהו?"

"א-מא!" צעקה הילדה.

"לא… לא, רק רציתי להגיד שאני ממש אוהבת את הספרים שלך," גמגמה לירי.

"בסדר, אליענה!" אמרה האמא לילדה, אבל לפני שהלכה אמרה ללירי: "תודה, מותק, בעוד חודשיים ייצא הספר השביעי, החדש. הוא כבר גמור." ואז נכנעה למשיכות היד של בתה, נפנפה בתנועה מתנצלת אל לירי ונבלעה עם הילדים בכניסה לבניין.

+ + +

"איזה מאכזב," אמרה גלי אחרי שלירי סיימה לקרוא את חיבור "המפגש" שלה בכיתה.

"אני בכלל מעריץ את ג'יי. קיי רולינג," התפרץ עברי, "לא נראה לי שהיא גרה במודיעין."

כולם צחקו וענבל המורה אמרה: "אבל אם היית פוגש אותה, אולי היית מגלה שגם היא אישה רגילה שעסוקה בילדים שלה, אולי מוציאה את הכלב שלה לטיולים וחוץ מזה גם כותבת ספרים." ענבל פנתה ללירי שעדיין עמדה מול הכיתה: "גם את התאכזבת?"

"בהתחלה כן, מאוד." ענתה לירי, "מי היה מאמין שמילי מורנו היא שכנה שלי ואליענה היא בסך הכל ילדה קצת נודניקית?" אמרה לירי, "וראול הוא בעצם סתם רועי. אבל אז חשבתי משהו אחר. שאם מישהי רגילה יכולה לכתוב כאלה הרפתקאות, אז אולי… אולי גם אני יכולה." היא לא סיפרה להם שכבר התחילה לכתוב סיפור הרפתקאות בהמשכים. זה יהיה הסוד שלה בינתיים.

"מעניין מאוד," אמרה ענבל, "רק תבטיחי לנו שכל סיפור שתכתבי, תבואי להקריא לנו בכיתה, בסדר?"

"בסדר," חייכה לירי.

עוד סיפורים לילדים >>>