המבוך-שתי דקות פרק 3

לפרק הראשון >>

לפרק הקודם >>

פרק 3 – כיתה א'1

על הלוח היה כתוב "שלום כיתה א'", הוא עמד בפתח כיתה בבית ספר והסתכל על הילדים והילדות. הפרצופים היו מוכרים, אבל כולם היו כל כך קטנים!

המורה אמרה משהו, אבל הפסיקה כשנשמע קול בכי שקט.

"מה קרה, אה…" היא העיפה מבט ברשימת התלמידים… "אלה, למה את בוכה?"

אלה ניסתה לנגב את פניה.

"זאת לא הכיתה שלי," אמרה בין ההתייפחויות.

המורה קראה שוב את רשימת התלמידים. זה היה היום הראשון ללימודים, יכול להיות שיש טעות?

"אלה, אנחנו ב-א'1, זאת כן הכיתה שלך," 

אלה הקטנה פרצה שוב בבכי. "אני צריכה להיות ב-א'2."

"לכי לשטוף פנים ולהירגע קצת ואני מבטיחה שנלך לברר את זה ביחד במזכירות בהפסקה, בסדר?" הציעה המורה ברכות ואז הבחינה באמיר הגדול שעמד בפתח הכיתה.

"אתה יכול ללוות את אלה לברזיה?" שאלה אותו.

אמיר ההמום הנהן ואלה קמה ממקומה משפשפת את עיניה.

הם יצאו למסדרון ואז לחצר בית הספר. אמיר חיכה שהילדה הקטנה תשטוף פנים.

"רוצה לחזור לכיתה?" שאל אותה.

אלה הנידה בראשה לשלילה.

"זאת לא הכיתה שלי," אמרה ועשתה את תנועת הסנטר שאמיר הכיר כל-כך טוב. עד היום אלה עושה אותה כשהיא בטוחה שהיא צודקת למרות שכולם מנסים לשכנע אותה אחרת. מין זקירה חדה של הסנטר למעלה וכיווץ שפתיים.

"אז באיזה כיתה את צריכה להיות?" שאל אותה. לידם היה ספסל מתחת לעץ תות והם התיישבו עליו. אלה שילבה ידיים. גם זאת היתה תנועה שאמיר הכיר, כשאלה משלבת ידיים אין מה להתווכח איתה.

"בכיתה א'2," היא אמרה.

"אז אולי היתה טעות," אמר. אמיר הגדול ידע שלא היתה שום טעות. אלה היתה בכיתה א'1 ואחר כך בכיתה ב'1, וכך הלאה.

הידיים המשולבות של אלה התהדקו חזק יותר.

"מה יש בכיתה א'2?" ניסה אמיר להבין.

"אח שלי לומד שם, אני צריכה להיות איתו." 

אמיר היה מופתע. לא היה לו מושג שאלה רצתה פעם לעבור לכיתה שלו. להיפך, היא תמיד נתנה את ההרגשה שהכיתה שלה יותר מוצלחת. המורה יותר טובה, הילדים יותר מגניבים, השיעורים יותר מעניינים. הוא זכר שהיו לא מעט פעמים שקינא באחותו על הכיתה שלה. היא תמיד סיפרה בארוחות הערב סיפורים קטנים ומצחיקים על מה שקרה היום בבית הספר. אמיר גם ידע שאלה היתה תמיד ילדה אהובה ומקובלת, עוד מהגן. הרבה יותר ממנו, אז מה הבעיה שלה עכשיו?

"למה את צריכה להיות עם אח שלך?" שאל אמיר.

"הוא צריך אותי," השיבה אלה ומזל שבאותו רגע נשמע הצלצול ועשרות ילדות וילדים רצו לחצר בשאגות כי אמיר לא התאפק ואמר לאלה: "אני לא צריך אותך!" אבל היא לא שמעה אותו בגלל הרעש.

וגם בגלל שקמה ממקומה והביטה בדריכות בילדים הרצים והמשחקים כאילו היא מחכה למשהו. או למישהו.

שניהם ראו אותו באותו זמן. אמיר הקטן פרץ לחצר בית הספר בריצה. אמיר הגדול זיהה את החברים שהיו איתו: איתמר, החבר הכי טוב שלו עד היום ודור שעבר בית ספר בכיתה ד' והקשר איתו נותק. 

"אמיר!" קראה אלה ואמיר הקטן צעק אליה מרחוק בחוסר סבלנות: "מה?"

"בוא שניה!" צעקה אלה.

אמיר הקטן – בן שש וחצי – התקרב לאחותו בחוסר רצון.

"הכיתה שלך טובה?" שאלה אלה.

אמיר משך בכתפיו. "בסדר".

"איך קוראים למורה שלך?" המשיכה אלה לחקור.

"לא זוכר, אני חושב שרויטל."

"ואתה לא פוחד?"

"ממה?"

"לא יודעת, מבית ספר," ענתה אלה.

היה ברור שאמיר הקטן לא ממש מבין למה אחותו שואלת שאלות כאלה. הוא כל הזמן הסתכל אחורה לעבר החברים שלו שכבר שיחקו במגרש.

אלה נשמה נשימה עמוקה ושחררה את הידיים המשולבות שלה.

"למורה שלי קוראים תמר והיא ממש נחמדה!" אמרה.

"בסדר," ענה אמיר.

"וכיתה א'1 היא הכיתה הכי טובה בכל הבית ספר!" המשיכה.

"בסדר," אמר אמיר וכבר התחיל להתרחק לכיוון המגרש, "נדבר בדרך הביתה!"

ואז הגיעו החברות של אלה והקיפו אותה.

"מה קרה?"

"למה בכית?"

"רוצה שאני אבוא איתך למזכירות?"

"רוצה שנתקשר לאמא שלך?"

הן לא התייחסו לאמיר הגדול שעדיין ישב על הספסל. הוא הכיר את כולן, גם היום הן עדיין היו "החבורה של אלה". גילי, איה, אביגיל ושירה. האמת, אמיר קצת פחד מהן. 

אלה הצטרפה אליהן בקפיצה, "לא, מה פתאום, הכל בסדר. רק התבלבלתי, הייתי בטוחה שאמא שלי אמרה לי שאני בכיתה א'2."

"אבל אז לא היית איתנו," אמרה אביגיל וחבורת הבנות התרחקה מאמיר.

"מה אתה עושה בחוץ? זאת לא ההפסקה של הגדולים!" אמיר קפץ בבהלה, לידו עמדה שרון, המורה לאנגלית.

"אמממ… תמר המורה ביקשה ממני לעזור עם תלמידה שבכתה, אני כבר הולך…" גימגם אמיר.

"ומה עם המכתב שיש לך בכיס? יותר נכון שני המכתבים?" שרון התיישבה לידו והתמתחה.

איך היא יודעת? הוא כמעט שכח את המכתבים מבית הספר לאומנויות! זה הזמן לפתוח אותם ולגלות אם התקבל? אם אלה התקבלה?

אמיר שלח יד לכיס האחורי של המכנסיים שלו. איכשהו, אחרי שפגש את אלה הקטנה שרצתה לעבור לכיתה א'2, היה לו יותר אומץ לגלות את התשובה. אבל שרון עצרה אותו בתנועת יד.

"עוד לא," היא אמרה, "אתה צריך להמשיך הלאה."

"אני רוצה לחזור הביתה," אמר אמיר, "איך אני עושה את זה?"

"אני לא מומחית גדולה," אמרה שרון, "אבל אם אתה רוצה לצאת מכאן נראה לי שהשער הוא כיוון טוב."

אמיר קם ממקומו.

"אבל נראה אם תצליח לעבור את שאלת הדרקון…" חייכה שרון.

שאלת הדרקון? אמיר התקרב בחשש לשער בית הספר, הוא כבר התרגל למוזרות של כל מה שקורה לו, אבל דרקון?

בשער עמד רק אבנר השומר. כל התלמידות והתלמידים ממש אהבו את אבנר שקיבל אותם בכִיפים גבוהים כשהגיעו בבוקר ובכִיפים נמוכים כשסיימו את הלימודים. 

"אבנר, תפתח לי!" אמר אמיר. הוא התכוון ללכת הביתה ולקוות שהכל יסתדר.

אבנר יצא מהבוטקה שלו. "לא כל כך מהר, אמיר."

מה עכשיו?

אבנר הרים את היד לכִיף גבוה. "אתה צריך לנחש מספר כדי להמשיך הלאה," אמר בזמן שאמיר הרים את ידו כדי לענות על הכִיף.

אמיר נאנח, "נו,"

אבנר מתח את גופו בגאווה. "שאלת הדרקון היא: איך אומרים כִיף באנגלית." ואז נכנס בחזרה לבוטקה.

"רגע, אבנר, אבנר!" קרא אמיר אבל השומר לא התייחס אליו. אמיר ניגש לשער וראה שלידו בצד יש קודן מוכר, בדיוק כמו זה שפתאום צץ בשירותים בבית שלו. היתה לו הרגשה שהשער הזה לא יוביל אותו לרחוב של בית הספר, אלא למקום אחר, לחלק חדש במבוך.

איך אומרים באנגלית כִיף? מאיפה לו לדעת? הוא חיפש במבטו את שרון, המורה לאנגלית, אבל חצר בית הספר כבר היתה ריקה.

ואז נזכר באיזו סדרת נוער אמריקאית שראה ולמרות המצב המבלבל והמפחיד שהיה בו, הוא צחק לעצמו. חידות זה דווקא נחמד! והוא ידע את הפיתרון.

הוא ניגש לקודן, הקיש את הסיפרה הנכונה והשער נפתח לאט בחריקה שנשמעה לקוחה מאיזה סרט אימה.

אמיר לקח שאיפה עמוקה ועבר דרך השער.

המשך יבוא…

יודעים איזו סיפרה הקיש אמיר? 

אתם מוזמנים לכתוב אם פתרתם, אבל התשובה לחידה לא תתפרסם בתגובות כדי לא להרוס לאחרים.

לא יודעים? כדאי להתייעץ עם אחיות, הורים וחברים.

עדיין לא יודעים? תבקשו רמז מ"המבוך" ותקבלו במייל.

לפרק הבא >>>

עוד סיפורים לילדים >>