המבוך – שתי דקות פרק 7

לפרק הראשון של "המבוך – שתי דקות" >>>

צריכים תזכורת? לפרק הקודם >>>

פרק 7 – המכתב של אלה

הליצנית לא נראתה באף מקום, החדר נראה כמו מסיבה נטושה. עם הבלונים התלויים והשולחנות המלאים קעריות כיבוד שעשרות ידיים רוקנו אותן, אבל השאירו בייגלה שבורים, פירורי עוגיות ומרשמלו נגוסים על השולחנות.

אלה ישבה על הכסא שזכתה בו במשחק הכיסאות. אמיר עבר לשבת ליד שולחן הכיבוד המטונף. הוא הרים ביסלי מסולסל אחד ולעס אותו בקול חריקה.

"לא אמרת למה מכתב התשובה שלי נמצא אצלך בכיס," אמרה אלה. היא עדיין לא פתחה את המעטפה.

אמיר חשב על כל התשובות שיוכל לתת ומיד החליט לשקר: "חשבתי שזה המכתב שלי, גם אני מחכה לתשובה מהם."

אלה נעצה בו מבט חשדני ועיקמה את האף, אבל לא אמרה כלום.

"את לא מתכוונת לפתוח?" שאל אמיר.

אלה הרכינה את ראשה והביטה במעטפה כאילו היא מנסה לקרוא את המכתב דרכה בעיני רנטגן.

"אולי עוד מעט," אמרה, "לא בא לי עכשיו."

יכול להיות שאלה הגיבורה חוששת שלא תתקבל? לאמיר היה קשה להאמין בזה.

"אז בואי ננסה לצאת מכאן," אמר ולקח עוד ביסלי שבור. הוא קם ממקומו ומכיוון שהיו בסלון ביתם, הדלת היחידה שראה היתה דלת הכניסה לבית. הוא ניגש אליה ובאמת היה שם קודן עם ספרות. אלה הצטרפה אליו ועמדה לידו.

"אבל אין שום רמז איזה מספר אנחנו צריכים להקיש," אמרה אחרי שהביטה בקודן ואז, בחוסר סבלנות פשוט לחצה על כל המספרים. אחרי כל לחיצה נשמע צליל צורמני של טעות.

אמיר הסתכל על הקודן מקרוב ואז אמר: "הי, מה זה? לא אמורה להיות כאן סולמית?"

ובאמת בצד הימני של הספרה 0, במקום שבדרך כלל הופיע הסימן # הופיע הפעם סימן אחר: ציור פשוט של מעטפה.

"מה זה אומר?" שאל אמיר וניסה ללחוץ על הכפתור. נשמע קול פעמון אבל הדלת נשארה סגורה.

"אוף!" צעקה אלה, "איזה מקום מעצבן! אמרתי שלא בא לי עכשיו!"

אמיר התבלבל. "מה לא בא לך? על מה את מדברת?"

"אתה לא מבין?" אמרה אלה, היא מצמצה במהירות והדמעה שכבר איימה לזלוג ללחיה שינתה את דעתה וחזרה לארובת העין. "זה אומר שהרמז נמצא במעטפה שלי, אבל אני לא רוצה לפתוח! אני לא רוצה!"

אמיר התכווץ. גם הוא הרגיש גל רוגז שמחמם לו את הבטן.

"אלה, תשמעי, את לא חייבת. הם לא יכריחו אותך לעשות משהו שאת לא רוצה, את שומעת? שיקפצו לנו. נישאר כאן. תראי כמה חצאי מרשמלו יש על השולחן. לא נמות מרעב."

אלה הביטה בו לרגע בפליאה ואז זקרה את סנטרה ואמרה: "בדיוק."

"בדיוק." חזר אמיר.

עוד רגע של שקט.

"הם לא יגידו לנו מה לעשות," אמרה אלה.

"שיקפצו לנו, מי יכול על תאומים?" אמר אמיר כמעט בצעקה.

"נכון!" שאגה אלה.

ואז: "אני חושבת שאני אפתח את המעטפה עכשיו."

"יאללה," אמר אמיר, "למי אכפת מה כתוב שם."

אלה קרעה את שולי המעטפה, רפרפה בעיניה על הכתוב ואמרה: "ידעתי."

"מה? מה כתוב?" אמיר התקרב אליה וניסה לקרוא איתה את המכתב. זה היה לא קל כי הידיים שלה קצת רעדו.

אלה שעל יקרה,

התרשמנו מאוד מתיק העבודות שלך ומהפגישה איתך. את בחורה צעירה ומוכשרת.

עם זאת, מספר התלמידות והתלמידים שבאפשרותנו לקבל בכל שנת לימודים הוא מוגבל ולכן לא נוכל להבטיח את מקומך השנה בבית הספר לאומנויות.

אך בגלל שהרשמת אותנו מאוד בכשרונך ובאישיותך החלטנו להכניס אותך לרשימת המתנה לקראת שנת הלימודים הבאה. את הראשונה ברשימה ובכל מקרה של ביטול מצד אחד התלמידים שהתקבלו, נודיע לך מיד ונשמח להצטרפותך.

אנא שימי לב שבשנים האחרונות לא יכולנו לצרף כלל תלמידים מרשימת ההמתנה משום שאף תלמידה או תלמיד לא ביטלו את הרשמתם. לכן אנחנו ממליצים להשלים רישום לבית ספר אחר ולא לחכות לאפשרות קבלה לבית ספרנו.

אנחנו מודעים היטב לעובדה שגם אנחנו יכולים לטעות ומזמינים אותך לנסות ולהתקבל בשנה הבאה.

זיכרי: "עשר יפול צדיק, וקם!"

בכבוד רב,

אירית מועלם

מנהלת בית הספר לאומנויות

מקום טוב לגדול בו

"איך זה יכול להיות?" מילמל אמיר, "הם עשו טעות. את הציירת הכי טובה שאני מכיר."

"עזוב," לחשה אלה, "לא איכפת לי, ממילא לא רציתי ללמוד שם. אין לי שום בעיה שנמשיך ללמוד בחטיבת הביניים של השכונה. כל החברים שלנו ילמדו שם."

"נכון!" ענה אמיר, "איך יכולנו בכלל לחשוב ללמוד בבית ספר בלי אבנר!"

אבנר היה הילד הכי מעצבן בשכבה ואלה התחילה לצחוק.

"או בלי אביגיל," הוסיפה, "אתה יודע שהיא מאוהבת בך מכיתה ב'."

"אל תדברי שטויות, איזה מאוהבת בראש שלך," אמיר האדים.

"תציע לה חברות ותראה בעצמך," אלה חבטה קלות בכתפו של אמיר.

"די, תסתמי."

"אני חותמת לך שבשנה הבאה תהיו חברים," המשיכה אלה וחבטה בכתפו.

"תעזבי אותי, משוגעת."

ערבוביה של רגשות התערבלה בבטנו של אמיר. כן, הוא חש הקלה שהוא לא יצטרך להיות שוב זה שנכשל בזמן שאלה מצליחה. היא לא התקבלה. אבל מצד שני גם הרגיש דקירה של חוסר הוגנות. למה היא לא התקבלה? היא באמת היתה אומנית מוכשרת ותלמידה מבריקה יותר מכל ילדה וילד שהכיר. איך הם יכלו לעשות טעות כזאת? ואם הם עושים טעות גדולה כל-כך, איך בכלל אפשר לסמוך עליהם?

"טוב, בואי נצא מכאן, די ברור מה המספר שצריך להקיש כדי לפתוח את הדלת. יש רק מספר אחד במכתב." אמר. הוא שמח להיות פעם אחת זה שיודע, היתה לו הרגשה שהוא כבר מכיר את הראש של המבוך.

הוא הקיש 10 בקודן ליד הדלת וחיכה שתיפתח.

נשמע צליל צורמני של טעות.

"די, אי אפשר כבר!" התעצבן על הדלת.

אלה קירבה את המכתב לעיניה כדי לחפש בו רמזים.

"משהו פה נראה לא נכון," מילמלה, "ומה זה בכלל אומר 'עשר פעמים יפול צדיק, וקם'?"

"נשמע לי כמו איזה ציטוט או פתגם. כמו…."

שניהם צחקו ואמרו ביחד את הפתגם האהוב על אבא שלהם: "צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים." הוא תמיד אמר את זה כשהרים מרצפת הסלון בגדים ונעליים שלהם. הם לא הבינו עד הסוף את הכוונה, אבל בהחלט הצליחו להבין שהוא מתלונן עליהם. פתאום הרגיש אמיר דקירת געגועים הביתה. מה לא היה נותן בשביל אחר צהריים רגיל בחדר שלו.

"אני חושבת שהם מנסים לעודד אותי בפתגם הזה. שגם אם נפלתי הפעם, אפשר לקום ולהמשיך," אמרה אלה.

"אבל את לא צדיקה," תיקן אמיר.

"אני בטח יותר צדיקה ממך." אלה שוב חבטה בו בכתף, היא תצטרך להפסיק עם המנהג הכואב הזה. "בכל אופן, אני חושבת שהם טעו, תראה הם אפילו מודים בזה במכתב."

"גם אני חושב שהם טועים," אמר אמיר, "את היית צריכה להתקבל."

"לא, לא בזה. הם טעו בפתגם." אלה הרימה את ראשה מהמכתב,  "אני חושבת שאני יודעת את התשובה."

היא הקלידה ספרה.

שבריר שניה אחר כך נשמע קול נקישה עדין של מנעול  והדלת נפתחה.

"נצא מכאן?" שאלה את אמיר.

הוא הביט אחורה אל הסלון ואמר: "מעניין מי יסדר את הבלגן הזה…"

"אמממ… צדיקים, מלאכתם נעשית בידי אחרים," צחקה אלה והם דחפו את הדלת הפתוחה ועברו לחדר הבא.

המשך יבוא…

איזו ספרה הקישה אלה?

יודעים את התשובה? אתם מוזמנים לכתוב בתגובות (אבל לא נפרסם את המספר כדי לא להרוס לאחרים).

לא יודעים? מותר להיעזר בחברים, אחיות, הורים וגוגל.

עדיין לא יודעים? בקשו רמז במייל: info@hamavoch.org

עוד סיפורים לילדים>>>