אמיר מחכה לתשובה אם התקבל לבית הספר לאומנויות
בתיבת הדואר חיכו שתי מעטפות. על אחת מהן נכתב שמו ועל השניה שמה של אלה. ברגע שראה אותן הרגיש את הרעד ברגליו. גוש מועקה, אפור ומאיים התיישב בבטנו. בעצם, זאת לא בדיוק מועקה. זה פחד. אמיר ידע שהרגע הזה יגיע וחשש ממנו כבר כמה חודשים. הוא הוציא את המעטפה עם שמו והמחשבות התרוצצו במוחו.
יסמין רואה בחלון החנות של ידידיה את האופניים הכי מושלמים בעולם
מהרגע שבו ראתה יסמין את האופניים בחנות של ידידיה, היא לא יכלה לחשוב על שום דבר אחר.
אלה לא היו אופניים חדשים. ידידיה שיפץ וצבע אותם בכחול טורקיז, הוסיף סלסלה ופעמון והציב אותם בחלון הראווה של החנות. מבחינתה של יסמין, הוא היה יכול להוסיף עליהם את השם שלה. הם היו בדיוק מה שהיא היתה צריכה כדי לנסוע לבית הספר או לחברות בשכונה.
יסמין נכנסה לחנות, חיכתה שידידיה יתפנה מתיקון הפנצ'ר שטיפל בו ואז שאלה אותו כמה הם עולים. "700 שקל" ענה. הוא כנראה הבחין בפניה הנדהמות והוסיף: "זה ממש לא הרבה לאופניים. תשאלי את ההורים שלך."
מכירים את השיטה הזאת לחלוקת הכיתה לשתי קבוצות? המורה בוחרת שני ילדים וכל אחד מהם בוחר בתורו ילדה או ילד לקבוצה שלו. ותמיד יש מישהו שנבחר אחרון. זה אני.
"יאללה, משחק מחניים!" הכריזה ליאת, המורה לספורט ורוב הילדים בכיתת ברוש צעקו "יש!", אבל לא אני. קודם כל, שיעור ספורט הוא תמיד סיוט בשבילי. מה לעשות, אני פשוט לא טוב בזה. לא בכדורגל, לא בכדורסל, לא במחניים, לא בריצה, לא בכלום. כשאני מתלונן, אבא שלי תמיד אומר לי "לא נורא, אתה טוב באנגלית, אתה טוב במלאכה. כל אחד טוב במשהו ופחות טוב במשהו אחר." זה לא מנחם אותי, זה רק גרם לי להפסיק להתלונן. כי איך אני יכול להסביר לו שספורט זה לא אנגלית. זה דבר אחר.
אייל הולך לאיבוד ברחוב מלא אנשים שאף אחד מהם הוא לא אמא שלו
איכשהו היד נשמטה ואייל מצא את עצמו ברחוב מלא אנשים שאף אחד מהם לא נראה כמו אמא שלו. אני לא יודעת בני כמה אתם, אבל הוא היה בן חמש וזה היה מאוד מפחיד. עד עכשיו הוא תמיד ידע איפה אמא שלו. גם כשהוא היה בגן הוא ידע איפה היא ומתי היא תבוא לאסוף אותו. אבל עכשיו הוא לא ידע.
הדבר הראשון שהחליט לעשות היה לרוץ לחפש אותה. אני ואתם יודעים שבמקרה כזה כדאי דווקא להישאר במקום ולחכות שימצאו אותך. אבל אייל לא ידע את זה ולכן התחיל לרוץ. כולם היו גבוהים ממנו בהרבה, ולכן רוב הזמן הוא בעצם בחן כפות ידיים. אבל אף אחת מהן לא הייתה היד של אמא שלו. הוא כן ידע שאסור לו לעבור כביש לבד, ולכן פנה כשהגיע לסוף הרחוב. ואז פנה שוב ופתאום היה ברחוב קטן בלי אנשים כמעט.
במשפחה של עדי, היא ואמא אוהדות מכבי ואחיה ואבא אוהדי הפועל. לא תמיד זה פשוט.
אמא ואבא של עדי ואביב הכירו במשחק כדורגל. אמא, שאז קראו לה נאוה בן, לבשה מכנסיים צהובים, חולצה צהובה ואפילו נעליים צהובות וישבה עם עוד חבורה שלמה ביציע של אוהדי מכבי.
אבא, שאז קראו לו שאול שושן, לבש חולצה אדומה. לא היו לו מכנסיים אדומים, אבל הוא הוסיף צעיף אדום על הצוואר. הוא ישב עם החברים שלו ביציע של אוהדי הפועל.
במשחק עצמו שרו נאוה והחברים שלה: "מי שלא קופץ – אדום" וקפצו. שאול והחברים שלו צעקו: "מי שלא קופץ – צהוב" וקפצו. מכיוון שכל הקהל שר את זה ביחד, יצא שכולם קפצו, גם האדומים וגם הצהובים.
יעלי בכלל לא מכירה את סבתא שלה שגרה ברוסיה ולא יודעת עברית. אבל אז סבתא מגיעה לארץ להיות עם יעלי במשך כמה ימים
בפעם האחרונה שיעלי פגשה את סבתא שלה היא הייתה בת שלוש. לכן ברור למה לא זכרה אותה בכלל. האמת, יעלי לא ממש הרגישה שחסרה לה סבתא. אז מה אם לכל החברות שלה יש סבים וסבתות נחמדים ומפנקים? ליעלי אין. וזה בסדר גמור.
אבל עכשיו עמדה הסבתא להגיע לביקור ויעלי הייתה מאוד מתוחה.
"אני לא מבינה למה אתם משאירים אותי חמישה ימים עם אישה שאני לא מכירה!" כעסה על ההורים שלה.
"אבל היא סבתא שלך!" אמרה אמא.
"אז מה." אמרה יעלי.
